מאת: תמיר גארי

במהלך השנים פרסמתי אינספור מאמרים, פוסטים ופודקאסט אחד אשר עוסקים בהתמכרויות למסכים אך למרות ההתעקשות שלי מול הורים וילדים להגביל משמעותית את זמני ותכני המסך של ילדיהם, אני נתקל באמרות כגון: ״אבל מה הוא יעשה?, כל החברים שלו שם״ וכו׳. לפני מספר ימים שאלה אותי אמא מה הבעיה אם הילד נמצא רק 40 דקות במשחק אשר מעורר עצבים ותשובתי הייתה, ״האם היית נותנת לו לשתות אלכוהול במשך ארבעים דקות?״
יש לי קשר אישי מאוד עם התמכרות למסכים. כילד לא עמדה בפני האפשרות להנות ממשחקי מחשב וקונסולות מאחר והן לא היו קיימות אך כאדם בוגר מצאתי את עצמי נמשך למשחקים ורוכש קונסולת פלייסטיישן. בהתחלה אלו היו משחקי אוף-ליין אשר אינם כרוכים במשחק מול אנשים אחרים אך במהרה מצאתי את עצמי משחק במשחקי און-ליין כנגד יריבים מכל העולם. התמכרתי למשחק פופולרי והייתי משחק בו שעות לאחר העבודה. הכרתי חברים רבים ברחבי העולם וגם טסתי לגרמניה כדי להפגש איתם. המשחק היה כל עולמי ובסופי שבוע הייתי דבוק לחלוטין. ויתרתי על שעות שינה, אכלתי מול המסך ובכל זמן שלא הייתי במסך, הרגשתי דחף עמוק לחזור אליו. הייתי יושב שעות עם האוזניות והמיקרופון ובזמן משחק משוחח עם החברים. אחד הדברים שהכי הדהימו אותי היה התגובות הרגשיות של אנשים בזמן המשחק. ולא אני לא מדבר על ילדים אלא על אנשים בשנות העשרים, השלושים והארבעים לחייהם, שנכנסים להתקפי זעם, רבים ומקללים ופשוט מאבדים את זה בכל פעם שהם מפסידים. הבעיה שגם אני הפכתי לאחד כזה. לאחר שלוש שנים של התמכרות מוחלטת החלטתי לעזוב את המשחק ואת החברים שחלקם עד היום שולחים לי הודעות ומבקשים שאחזור לשחק איתם. לא הצלחתי להבין כיצד אדם מבוגר מסוגל להתנהג בצורה כזו ילדותית ואגרסיבית
יותר ויותר ילדים החלו להגיע לטיפול בעקבות התקפי עצבים. חלקם אושפזו במחלקות סגורות לאחר התקפי זעם והתקפים פסיכוטיים. ונושא המסכים החל לסקרן אותי יותר. אני לא אלאה אתכם בפרטים ולשם כך אצרף בתחתית המאמר קישור לפודקאסט בנושא. מאחר והדברים כבר נכתבו מספר רב של פעמים היה לי חשוב יותר לשתף בחווית הגמילה האישית שלי. לאחר שהפסקתי עם משחקי אונליין, חזרתי למשחקי אופ-ליין ״קלילים. הייתי מגביל את עצמי בזמן ועמדתי במשימה היטב. לאחר שנתיים ובעקבות כל המצב הרגשי הכללי ששטף את כל המדינה לאחר השביעי לאוקטובר ובהמשך עם מבצע עם כלביא ושאגת הארי, התחלתי להיות פעיל מאוד בדיונים פוליטיים בפייסבוק. כאבתי את כאב המדינה וחמור מכך את השנאה בחברה שנוצרה בעקבות זאת. הייתי משוטט בפוסטים ומביע את דעתי כשתסכול מציף אותי בכל פעם מחדש. הכעסים לא היו פחותים מהזמן בו שיחקתי. הגבלתי את אפליקציית פייסבוק אך הדופמין זעק בתוכי להביא לו ״מנוח״. הורדתי משחק שנראה קליל לכאורה ולאחר שבוע מצאתי את עצמי שוב נמשך לשעות רבות מול המסך עם כל התסמינים הקודמים. מאסתי בכך והחלטתי להכנס לגמילה מוחלטת גם מפייסבוק וגם ממשחקים ומה שקרה לאחר מכן מובא כאן לפניכם
יום ראשון לגמילה: אי שקט פסיכומוטורי המאפיין ילדים עם היפראקטיביות. תחושת שעמום ותסכול ללא דחף קיצוני למסך. לילה ראשון מתקשה להירדם ומתעורר באמצע הלילה
יום שני לגמילה: תחושת מתח, מרגיש עצבני יותר ולא שקט. מועקה בחזה ודחף לחזור לשחק. עדיין היפר ומחפש בכל רגע פנוי עיסוקים. הלילה עובר שוב לא חלק ואני מתעורר עם תחושת עייפות
יום שלישי לגמילה: מתעורר בבוקר ומיד אי שקט קיצוני, דופק גבוה, מרגיש היטב את דפיקות הלב המהירות. עצבני מאוד אך צובר הכל בפנים מפאת המשפחה והעבודה. תחושה של נפיצות יתר. כשל משמעותי בויסות הרגשי. מרגיש דחף גדול יותר לחזור למשחק או לפייסבוק אך מצליח להמנע. בנסיעה בכביש מרגיש עצבים שמעולם לא הרגשתי ודחף לצעוק על נהגים פרועים. בלילה קורא ספר ומצליח להירדם מהר אך מתעורר מוקדם
יום רביעי לגמילה: דופק עדיין מואץ, לא שקט אך מוצא את עצמי מתוסכל וחסר שקט לאחר שהתפנה זמן ואיני מוצא משהו לעסוק בו. תחושות של לחץ בחזה. בערב ממשיך לקרוא, נרדם מהר ומצליח לישון טוב יותר
יום חמישי לגמילה: תחושת הקלה מתחילה לשרות. קמתי הרבה יותר עירני ובמצב רוח חיובי. תחושות פיזיולוגיות משתפרות בצורה משמעותית. חיוני ומעורב יותר בבית, דופק חוזר לנורמה אך עדיין הרגשה של אי שקט מרחפת מעל. שינה בלילה טובה
יום שישי לגמילה: קם בבוקר עירני, חיוני ובמצב רוח טוב. המועקה בחזה חלפה והרגשה של תרפיה לעצבים. התחושה הפיזית היא כאילו מישהו סיפק לי חמצן נקי ואיכותי יותר. הדברים נראים שלווים, חוזר לחייך
תהליך הגמילה משקף היטב את השינויים שעוברים על המוח בעקבות רמות דופמין שיורדות. אני מפנים כי עולם הגיימינג הסתיים עבורי אך מבין את החשיבות הגדולה. אני אוהב את העבודה והמטופלים שלי ואבא מאוד מעורב ושני הדברים הללו אינם הולכים יחד. עוד לפני שאני מספיק לסיים את המאמר, אני מקבל טלפון מעוד אמא שהילד שלה אושפז. מצד אחד אני כועס על עצמי על כך שנתתי לדברים להגיע לאן שהגיעו בייחוד עם כל המודעות אך מצד שני שמח כי זה מעודד אותי לכתוב שוב אחרי תקופה ארוכה. בואו לא נרמה את עצמנו, כולנו מכורים למסך ומאחר ואנו ניזונים ממנו, זה הופך למשימה שהיא כמעט ובלתי אפשרית. בדיוק כפי שמכור לסמים או אלכוהוליסט שנגמל יהיה מכור לנצח גם עלינו להפנים זאת כי בכל רגע נתון אנו עשויים ליפול להתמכרות חזקה יותר בין אם זה קנדי קראש, טיק טוק, יו-טיוב, אפליקציות חברתיות או גיימינג. בכל הנוגע לילדינו התירוץ החברתי, תירוצים של שעמום או מצב חברתי אינם ראויים להיות שיקול בהגבלת מסך ומניעה של תכנים מעוררי עצבים. מצב חברתי לא טוב יעורר תחושה קשה יותר של דכאון. התקפי חרדה יתגברו והתקפי הזעם יאבדו שליטה. אז מה ניתן לעשות? לעשות! להיות הורה דואג ומחנך שמבין את ההשלכות של המסך בדיוק כפי שהוא מבין את ההשלכות של חומרים מסכנים. התרת רסן מתבטאת היטב אצל ההורים של היום וראויה למחקר סוציולוגי מעמיק. העובדה שהורים גם מאפשרים לילדיהם להסתובב בשעות הקטנות של הלילה, לעשן וייפ, לרכב על קורקינט חשמלי, מעידה לא פחות על אובדן הסמכות ההורית או יותר נכון על הויתור של ההורה לטובת הילד בין אם מפינוק או רצון להימנעות מעימות. אין לי ספק שהימים הראשונים של הגמילה לא יעברו בקלות ואצל ילדים מסויימים אף יתבטאו בתסמינים קשים יותר של התקפי זעם. אני מקווה שהשיתוף המאוד אישי שלי יצליח ולשנות כמה שיותר מכם. להיות חזקים עבורכם ועבור הילדים שלכם
קישור לפודקאסט
(c) כל הזכויות שמורות לתמיר גארי