אדישות

אדישות

 

מאת: תמיר גארי

 

 

״אדישות היא שיתוק הנשמה״

צ׳כוב

בתחילת מגיפת הקורונה לכל איש היה שם. כל אדם שנפטר שמו פורסם באמצעי התקשורת ולמדנו להכיר את אותו אדם דרך שבילי חייו. עם התפשטות הקורונה והעלייה בקצב הנפטרים, הם חדלו מלהיות שמות והפכו למספרים. כאשר לאיש יש שם וסיפור חיים, קשה לנו להתעלם מהטרגדיה האישית שלו ושל משפחתו אך ברגע בו הוא הופך למספר, היכולת לייצר אמפתיה כלפי האדם מתמוגגת ועם ההתרחקות הרגשית הזו נוצרת גם אפתיה חברתית המובילה לעלייה ניכרת בכמות המספרים. אדישות החברה היא המחלה המסוכנת מכל. הגורמים לאותה אדישות מגוונים, חלקם מבטאים את אי האמון של האזרח בממשלה ובדרכה, חלקם נובעים מתסכול כלכלי וחברתי מתמשך לאורך תקופה ארוכה בה חש האדם כי הוא מאבד את הזהות העצמית שלו. אצל אחרים היא נוצרת כתוצאה מריחוק חברתי אשר נגרם בשל המהפכה הטכנולוגית, שהפכה את התקשורת בין בני האדם לטכנית וקרה. כ

אדישות אינה המצאה חדשה אך עם השנים היא מתעצמת ומעמיקה את חוסר האכפתיות בין אדם לחברו. היא מייצרת קרע במרקם החברתי העדין בתוך החברה ומחזקת את האנוכיות של האינדיבידואל. הגרורות שהיא שולחת מתבטאות בחוסר הרצון של האדם להגן על החברה בה הוא חי, גם אם הדבר כרוך בפעולה פשוטה. הקורונה היא חלק מזערי המשקפת את הבעיה המרכזית. האדישות לא התחילה באי עטיית מסכות, היא חיה ונושמת בפרטים הקטנים. לא בכדי אמר הפילוסוף הגרמני גיאורג כריסטוף ליכטנברג את המשפט: ״כאשר המתינות היא טעות, האדישות היא פשע״. מדי יום אני נתקל במצבים בהם ילדים חווים אלימות פיזית ומילולית מצד חבריהם לספסל הלימודים אך הדבר שמטלטל יותר מכל היא לא האלימות עצמה, אלא התגובה האנמית מצד ההורים של הילדים התוקפים בכך שהם מתרצים את מעשיהם במקרה הטוב או מתעלמים במקרה הגרוע ובכך למעשה מחזקים את ההתנהגות השלילית של ילדיהם. האפתיה החברתית הזו מתפשטת בחברה בצעדי ענק ומדור לדור ניתן להבחין כיצד האדישות תופסת מקום גדול יותר בחברה. ג

אחד המקרים הנלמדים ביותר בפסיכולוגיה החברתית הנו המקרה של קיטי ג׳נובז. ב-13 במרץ 1964 שבה קיטי בשעת לילה מאוחרת לביתה בשכונת קיו גרדנס ברובע קווינס. השכונה נחשבת לאיכותית ודייריה מגיעים ממעמד הביניים. היא החנתה את מכוניתה וצעדה לכיוון ביתה המרוחק כשלושים מטרים משם. כאשר עמדה בסמוך לבניין בו היא מתתגוררת, היא הותקפה על ידי גבר חמוש בסכין. לאחר שנדקרה פעמיים היא החלה לזעוק לעזרה. 38 שכנים היו עדים לתקיפה שנמשכה כחצי שעה ובמהלכה הספיק התוקף לאנוס ולרצוח את קיטי. במהלך כל הזמן ולמרות שרבים צפו מדירותיהם במתרחש, אף אחד לא בא לעזרתה ומעבר לכך גם לא טרח להתקשר למשטרה. המקרה עורר הדים רבים ודיון נוקב ברחבי ארה״ב. בעקבותיו נעשו מחקרים חברתיים אשר קיבלו את השם: אפקט הצופה מהצד. לאחר האירוע נרשמה ביקורת רבה כלפי שכניה של קיטי והיחס של אזרחים בחברה לאדם במצוקה. ח

בישראל תכניות טלויזיה כגון: מה אתם הייתם עושים? בודקות למעשה את יחס החברה לאנשים סביבם כאשר הם נקלעים לסיטואציות פוגעניות. גם בסדרה המדוברת לצד עזרה של חלק מהאנשים צוות הצילום נתקל בכמות רבה יותר של אנשים הנמנעו מלסייע לאדם במצוקה. אין ספק שהסיבות לכך שמרבית האנשים נמנעו מלסייע מעידות על הצורך במחקר מעמיק על החשיבה האנושית במצבים כאלו והשינויים הסוציולוגיים שהביאו לכך. תמהני מה הפילוסוף עמנואל קאנט היה חושב על המוסריות של המצב הנוכחי כאשר קבע את האמרה: ״ההגיון הוא מקור המוסר״. כ

ההגיון נמצא בפרטים הקטנים ומתבטא ביחס של החברה לאנשים החיים בתוכה. כאשר אנו מתעלמים ממצוקה של ילד הזועק בביתו לאחר שהוכה על ידי הוריו, כאשר אנו מבטלים בהינף יד תלונה של הורה אחר כלפי היחס אותו מקבל הילד שלהם מהילד שלנו, כאשר אנו מקבלים את ההתנהגות הקלוקלת של ילדינו כלפי אחרים, מתרצים אותה ומתעלמים ממנה, כאשר אנו נמנעים מלעטות מסיכה בעת מגפה בטוענה של חוסר נוחות או כאשר אנו רואים אדם שחווה מתקפה ברשתות החברתיות ובוחרים שלא להתייחס, אז אנו מקריבים את ערכי המוסר שלנו ובעקבותיה עולה האדישות המכרסמת ומשמידה את המרקם החברתי והופכת אותנו לבני אדם נטולי חמלה ואמפתיה. על כל אדם מוטלת אחריות אישית ועל אחת כמה וכמה בקרב הורים לילדים להציב ערכים שעל פיהם ילמדו לכבד את סביבתם ולממש ערבות הדדית. ג

כל הזכויות שמורות לתמיר גארי (c)