ילדי הדממה

ילדי הדממה

 

מאת: תמיר גארי

 

קרוב לשש מאות אלף ילדים בישראל נחשפים לאלימות במשפחה על פי הערכות שירותי הרווחה, בשנה החולפת נפתחו מדי יום כ-96 תיקים במשטרה בגין אלימות במשפחה. נתונים מדוייקים על אלימות כלפי ילדים בתוך המשפחה קשים להשגה מאחר ובמרבית מהמקרים יש קשר של שתיקה. בראש טבלת המתעללים ממוקמים ההורים ולאחריהם בני משפחה, שכנים, מכרים ואנשים האחראים על הילד.

גורם הקושי של ילדים מוכים מתבטא לא רק בהתעללות הפיזית והנפשית המתמשכת אלא גם בחוסר התמיכה וההכרה מהסביבה. ילדים מוכים נמצאים במלכודת רגשית מאחר וברוב המקרים יש להם קשר רגשי עמוק למתעלל, דבר שמייצר קונפליקט ובלבול. מחד הם רוצים להפסיק את הסבל, אך מאידך בעקבות מערכת היחסים התלותית בגורם המתעלל הם חוששים שתלונתם תוביל לכך שיאבדו אותו ובכך יחריפו את מצבם. הורים מכים מעמידים את ילדיהם בסיטאוציה נפשית קשה מנשוא המתבססת על החשש של הילד באובדן ההורה או לחלופין כי הגורמים המקצועיים לא יאמינו להם והתוצאה שתיווצר מכך תוביל להעצמת ההתנהגות המתעללת מצד ההורה. לכן במקרים רבים הם מעדיפים להסתיר את ההתעללות ונמנעים מלחשוף אותה.

אחד הנושאים המרכזיים שהמערכת אינה מיטיבה להעניק לו משקל רב, היא המניפולציה הרגשית בה משתמשים ההורים המכים. אותם הורים מודעים היטב לצורך הטבעי של הילד במסגרת וכן לחשש שלו מאובדנה של אותה מסגרת קבועה ולכן דפוסי ההתנהגות השכיחים בקרב אותם הורים מתבטאים בהפחדה, איומים וערעור היסודות עליהם נשענים ילדיהם. גם אם קיימת תקווה קלה כי הילד יאזור אומץ ויתלונן על הנעשה בבית, היא מתנפצת כאשר הוא שומע משפטים כגון: ״אתה תהרוס את המשפחה, בגללך אבא יילך לכלא, אתה מגזים, זה לא היה כפי שאתה אומר, אף אחד לא יאמין לך, בגללך אמא ואבא ייפרדו, אתה שקרן! וכו׳״.

מניפולציה רגשית מוכרת לי היטב מילדותי. ״הגאוניות״ של אמא שלי התבטאה ביכולת שלה לערער את האמון שלי בעצמי, לגרום לכל הסובבים לראות אותה כקורבן ולצייר תמונה שקרית על הנעשה בבית. כשהייתי ילד השכנים קראו לבית שלנו בית הצעקות. חבר שגר בבניין מולי שאל אותי פעם מדוע יש כל הזמן צעקות מהבית שלנו? בתגובה מבויישת אמרתי לו שהוא טועה והצעקות מגיעות מדירה אחרת. האבסורד הוא שגם מהבית שלו שמעו מדי יום צעקות רמות של אביו ובכי רב שלו. כשהייתי יורד למכולת שהייתה מתחת לבית, השכנים ובעלי המכולת התבוננו בי ברחמים ואני הייתי מסיט את מבטי הצידה בבושה. פחדתי שאם אומר משהו, ייקחו אותי מאמא ואשאר לבד או שישלחו אותי לבית יתומים, אך יותר מכל ידעתי שאין כל סיכוי שמישהו יאמין לי. האישה הזו יכלה לגרום לשף מדופלם להאמין שחביתה עם קטשופ היא מעדן גורמה ומאחר והיא הצליחה לקעקע בקרב כל הקרובים אלינו את היותה קורבן תמידי של החיים, הם היו עסוקים בלרחם עליה ולשבח את יכולותיה. ממנה למדתי היטב את מה שהשתקף לי אחר כך בעבודתי בקליניקה, שההורה המכה יודע להציג את עצמו כהורה למופת ותוך כדי שהוא ממרק את המצפון שלו, הוא זוכה גם לאהדת הסביבה. הורים שאני נפגש עימם מנסים לעדן או לטייח את מעשיהם, נשים מגינות על בעליהן מחשש שיאבדו אותם וחלקם מטילים את האחריות על ההורים שלהם בטוענה שכך גם הם חונכו. המשפט הקשה ביותר שזכור לי מילדותי התרחש לאחר אירוע בו אמא שלי היכתה אותי ואני אזרתי אומץ ואמרתי לה שאני אלך לבית הספר בו היא מלמדת ואספר לכולם כיצד היא מרביצה לי. תגובתה הייתה: ״תלך, אף אחד לא יאמין לך. כולם אוהבים אותי!״ התשובה שלה הכתה אותי בתדהמה ומעלה בי קבס עד עצם היום הזה. הרגשתי מובס ידעתי שהיא צודקת ולא יהיה שום סיכוי שמישהו יאמין לי על פניה. במשך שנים שאלתי את עצמי היכן היו כולם, אלו שאמורים לפקח ולראות את המצוקה, אלו שבחרו להאדיר בסופרלטיבים את הטורף על פני הקורבן. שנים החזקתי בבטן את הסיפור, מתקשה לגולל אותו לפני אחרים וגם לפני עצמי. במשך שנים שמרתי על כבודה של האישה שמעולם לא שמרה על שלי, אך הגיעה העת ולו ילד אחד יורגש בעקבות זאת ויטופל אזי את שלי עשיתי. אני מניח שהחשש שלי בחשיפה עד היום הזה נבעה מהבושה הכבדה. הבושה שיתבוננו בי אחרת, שיחשבו עלי כפחות שווה וכמובן החשש שעדיין לא יאמינו לי. הבושה והחששות הללו מקננות בקרב קורבנות תקיפה רבים ובמיוחד בנשים שעברו אונס. אצלהן זה מתבטא בחשש שהסביבה לא תאמין להן ותאשים אותן שהן הביאו למצב ובושה על כך שלו היו נוהגות אחרת אולי זה לא היה מתרחש או מתגובת החברה הספקנית והשיפוטית כלפיהן. כבכל מעשה תוקפני הקורבן תמיד יסבול מסימפטומים של בושה וחשש ואילו התוקף ימשיך להסתובב נטול אשמה.

אני לא אכביר בתיאורים גרפיים על שנעשה וקצר הדף מלהכיל אותם. רק אומר את מה שלמדתי על בשרי ומה שייתכן שמרבית הילדים שספגו התעללות יסכימו עימי. המכות קורעות את הבשר, אבל הצרחות שוחטות את הנפש. את המכות למדתי לקבל אחרי שנים בהם הייתי בורח לשירותים ואוחז בחוזקה בידית הדלת. בסופו של דבר הן כבר לא הכאיבו, אך הצעקות, האיומים והעונשים היו אלו שהשאירו את חותמם הקשה.

תקוותו של ילד מוכה לזכות במעט אמפתיה מתנפצת גם כאשר הוא מגיע לבגרות, שכן המכה לעולם לא יודה שהוא היכה. הוא יעוות וישחזר את ההיסטוריה על מנת שלא להודות בטעותו. הוא ינסה לשכנע את עצמו ואותך שמעשיו לא היו מוגזמים ושפני הדברים היו אחרת. הוא ישטה בזכרון שלך ויתכחש בתוקף למעשיו, כך שסגירת המעגל חייבת להיעשות בידי הקורבן.  שום נחמה והכרה לא מחכים לו בקצה הדרך.

הפגיעה של ילד מוכה ממשיכה שנים ולעיתים עד סוף חייו. האמון שלו בבני אדם הולך ומתדלדל ורבים מהם נכנסים למערכות יחסים זוגיות מתעללות. כשהם הופכים להורים הם מתקשים לתפקד ופעמים רבות מוצאים את עצמם נוהגים בדיוק באותה דרך בה הם גודלו. אם הם לא יעשו נסיון אמיץ להשלים עם העבר ולהתקדם קדימה בחייהם, הם יצעדו למסלול הרסני. אחוז הילדים המוכים שהפכו כבר בתקופת ההתבגרות לעבריינים גבוהה בצורה משמעותית לעומת ילדים שגדלו בבית תומך ואוהב. לילדים אלו נטייה לפתח הפרעות נפשיות והפרעות אישיות אנטי סוציאליות, הם מתקשים לתפקד בחברה וניתן למקם אותם על שני קצוות.  בקצה האחד של אישיות מופנמת, דכאונית, סגורה ואנטי חברתית ובקצה השני אישיות אגרסיבית, חרדתית ולחוצה עם נטיות אנטי סוציאליות.

הפסיכואנליטיקאי האנגלי דונלד וויניקוט שימש כיועץ מטעם ממשלת אנגליה וכאחראי לפינוי ילדים לבתי אומנה ופנימיות בתקופת מלחמת העולם השנייה. וויניקוט שעקב אחר הילדים המפונים תיאר כיצד משתרשות התנהגויות אנטי חברתיות, עבריינות ותופעות של הרטבה במיטה בקרב ילדים אשר סבלו מחסך אימהי והגיעו ממשפחה לא מתפקדת. ווניקוט הדגיש רבות בכתביו את הצורך הממשי של ילדים בחום, אהבה, תשומת לב ובטחון מצד ההורים והדגיש את הנזקים שעשויים להגרם להם במצב של חסך. וויניקוט הסתמך בעבודתו על תיאוריית ההתקשרות של הפסיכולוג הבריטי ג׳ון בולבי. שהדגיש את משמעותה של דמות התקשרות תומכת ובסיס בטוח לילד.

איירלנד & סמית & ת׳ורנברי מצאו במחקרם כי ילדים שחוו התעללות בילדות יסבלו מקשיים בויסות רגשי, יתנהגו באימפולסיביות, בעלי סיכוי גבוה להתדרדר לעבריינות נוער וכניסה להריון בגיל צעיר בקרב נערות.

מולר & סילברמן מצאו כי ילדים אלו מתקשים לקיים קשרים חברתיים לנוכח האימפולסיביות וההתנהגות האגרסיבית שלהם. סיכויים של ילדים אלו להדחות בידי החברה גדולים.

האחריות שלנו כחברה היא להגן על אלו שלא מסוגלים להגן על עצמם ולכן כאשר יש חשש לשלומו של ילד חלה חובת דיווח לרשויות. ייתכן כי הילד שאתם שומעים זועק מבעד לחלון סובל מהתקפי טנטרום האופיינים לגילו, אך ייתכן שמאחורי הדלתות מדובר בילד מוכה שחווה התעללות קשה. מלבד הסימנים הברורים של חבלות על הגוף, ניתן לראות את הסבל על פניהם ודרך התנהלותם בחברה. אנשי מקצוע כגון מורים או יועצים בבתי הספר חייבים להקפיד על עירנות לשינויים התנהגותיים אצל הילד אשר עשויים לרמז על הסבל שהוא חווה בבית ובמידה ויש חשד קל, לפנות לגורמים האחראים. נפשו של אותו ילד במקרים רבים טמונה בידיים שלכם ותשומת לב עשויה לשנות לחלוטין את פני התמונה.

ילדים מוכים הם ילדי הדממה, כי לזעם שנשפך עליהם בבית אף אחד לא שותף, אף אחד לא מודע או בוחר להיות מודע. ילדי הדממה עומדים אילמים לנוכח ההתעללות שהם סופגים בעוד החברה שסביבם אוטמת אוזניים ומסיטה מבט. את התיקון שלי לקח שנים לעשות עם עבודה קשה וכואבת. כשבתי הבכורה נולדה נשבעתי להיות אבא למופת ולהפוך את היוצרות וכך עשיתי. אני כבר לא מתבייש שיגלו ולא חושש מאף אחד. אני יודע שמי שלמד להכיר אותי ישפוט אותי לפי האדם שהוא למד להכיר. למען האמת למדתי לא להתרגש כלל מדעה של אנשים אחרים עלי ובמקום זאת אני מבסס את ההערכה העצמית שלי על ההרגשה האישית שלי ושל משפחתי. תורה זו אני מלמד גם את מטופלי, כי הם היחידים שיכולים לקבוע את הערך העצמי שלהם. מה שכן אני חייב להוקיר תודה לחוויות שעברתי, כי הן מה שהפכו אותי לאדם טוב יותר ומטפל דואג ואמפתי. התהליך אמנם כרוך בכוחות אדירים ורצון עז לשינוי, אך מי שיציב לידו סביבה תומכת, יבחר לשנות את ההווה ולהאמין בעתיד מוצלח ופורה יביא לשינוי המיוחל בחייו. ההורים שלנו אמנם שלטו על העבר אך הם אינם יכולים לשלוט על ההווה.

 

 

(c) כל הזכויות שמורות לתמיר גארי

 

 

ביביליוגרפיה

Ireland et al.; Smith & Thornberry, 1995

Mueller & Silverman, 1989

דונלד וויניקוט ״משחק ומציאות״ הוצאת עם עובד 1995

ג׳ון בולבי ״בסיס בטוח הוצאת עם עובד 2016

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s