הנסיינים

הנסיינים

מילגרם וזימברדו ברוני הסמכות והציות

 

מאת: תמיר גארי

 

שנת 1963 היוותה נקודת מפנה בפסיכולוגיה החברתית. בין שלל המחקרים שנעשו בתחום בלט מעל כולם הניסוי הידוע לשמצה של סטנלי מילגרם: Obedience to Authority. שמונה שנים לאחר מכן עלה לכותרות הניסוי השערוריתי של פיליפ זימברדו הנודע בכינויו: The Stanford prison experiment. תוצאות שני הניסויים הללו זעזעו לא רק את אלו שלקחו בהם חלק אלא גם את המילייה הפסיכולוגית והחברה האמריקאית. בעקבות הניסויים חלו שינויים רבים בחייהם הפרטיים של החוקרים ואחד מהם ספג פגיעה קשה בתדמיתו ובהתקדמותו המקצועית. אני אנסה לדון בסיבות לכך בהמשך, אך לעת עתה נעשה הפסקה קצרה.

סטנלי מילגרם נולד ב-15 לאוגוסט 1933 בשכונת ברונקס שבניו יורק להורים ממוצא יהודי שהיגרו לארה״ב מרומניה והונגריה במהלך מלחמת העולם השנייה. עם תום המלחמה קרובי משפחה ששרדו את מחנות הריכוז התגוררו תקופה בבית משפחתו, דבר שללא ספק השפיע על החלטתו לקיים את הניסוי המפורסם. את נאום בר המצווה שלו הקדיש מילגרם להשפעה של השואה על עתידם של יהודי אירופה. בשנת 1960 קיבל מילגרם את תואר הדוקטורט שלו בפסיכולוגיה חברתית מאוניברסיטת הארוורד ובאותה שנה עבר לאוניברסיטת ייל והחל לעבוד כעוזר מרצה. הוא נשאר לעבוד בייל עד שנת 1967 ובשנים אלו כיהן כפרופסור אורח במחלקה לפסיכולוגיה חברתית.

הניסוי: Obedience to Authority-ציות לסמכות

איש הצוות (התלמיד) מחובר למוליכים החשמליים

 

מאורעות השואה ומשפטו של אדולף אייכמן בשנת 1961 היו הכוח המניע מאחורי הניסוי. מילגרם עקב אחר מהלך המשפט וניסה להבין כיצד אדם אשר נבדק בידי צוות מומחים ונקבע כי הוא אינו סובל מהפרעה נפשית ונחשב לאיש משפחה אוהב ואמפתי, יכול להפוך למפלצת חסרת רחמים שאחראית באופן ישיר על מותם של מיליונים. אייכמן טען במשפטו כי רק מילא אחר פקודות… את הטענה הזו בדיוק החליט סטנלי מילגרם לבחון. למעבדה באוניברסיטת ייל נכנסו בתחילה גברים המייצגים את האמריקאי הממוצע, כאשר לצידם אדם נוסף שהוא למעשה משתף פעולה וחלק מהצוות של הניסוי. לאחר הגרלה מכורה מראש בה תמיד נבחר איש הצוות להיות בתפקיד התלמיד והמתנדב בתפקיד המורה הוסברו פרטי הניסוי. התלמיד יושב בחדר סגור ואטום לרעש כשאוזניות מוצמדות לראשו והוא יכול לשמוע אך ורק את המורה שיושב בחדר המרכזי ומולו מכונה שתפקידה לתת שוקים חשמליים. ההסבר שניתן לשניים הוא שמטרת הניסוי היא לבדוק את ההשפעה של מתן עונש לכישורי למידה. בפועל מטרת הניסוי הייתה לבדוק האם המורה יפעל לפי הוראות החוקר ויכבד את סמכותו וימשיך להעניק שוקים חשמליים לתלמיד.  תפקידו של המורה הוא להקריא לתלמיד סדרות של מילים ולאחר מכן לבדוק את הזכרון שלו. במידה והתלמיד שוגה המורה ייתן לו שוק חשמלי המתחיל ב-15 וולט ועולה בהדרגה עד 450 וולט. כדי להעצים את תחושת הסבל של התלמיד, החוקר נתן למורה שוק של 45 וולט בכדי להדגים את עוצמת הכאב ולפני שנכנס התלמיד לחדר האטום הוא מציין כי הוא סובל מהפרעה לבבית. לאחר שנכנס לחדר מתיישב התלמיד לעיני המורה ומחברים אליו רצועות של אלקטרודות חשמליות ורק לאחר שהוא יוצא מהחדר הוא מסיר אותן. התלמיד שיושב בחדר האטום מפעיל מכונת הקלטה עם זעקות של סבל ודרישות לחדול מהניסוי שהוקלטו מראש. עם התחלת הניסוי ולאחר שהתלמיד המתחזה עונה בצורה נכונה באמצעות לחיצה על מכשיר בעל 4 אפשרויות בחירה, הוא מתחיל לטעות והמורה שיושב בחדר השני ולא מודע כלל למה שמתרחש מתחיל להעניש אותו באמצעות שוקים חשמליים. ככל שכמות הטעויות גוברות עולה העוצמה של השוקים ואיתם גם זעקות הכאב ותחינותיו של התלמיד לחדול מהניסוי. כאשר המורה מביע הסתייגות, פוקד עליו החוקר להמשיך ולהעניש את התלמיד וזה נענה לו. גם כאשר משתרר שקט והתלמיד אינו מגיב למורה וקיים חשש שמא הוא נפגע או מחוסר הכרה ממשיך המורה להענות לפקודות החוקר ולעלות את עוצמת הכאב. כ-65 אחוזים ממשתפי הניסוי המשיכו עד לעוצמה הגבוהה ביותר של 450 וולט וכל המשתתפים הגיעו לעוצמה של 300 וולט. חלקם ביקשו להפסיק בשלב מסויים ואף הסכימו בתמורה לוותר על התשלום שניתן להם. בכל מהלכו של הניסוי המשתתפים בתפקיד המורה האמינו כי הם אכן מחשמלים וגורמים לפגיעה באדם היושב בחדר הסמוך. גם התגובות הרגשיות והפיזיולוגיות שלהם במהלך הניסוי העידו על המצוקה הרגשית בה הם היו נתונים שכללו: רעד, הזעה, בלבול וצחוק עצבני. רק לאחר תום הניסוי הודיעו להם על מטרתו האמיתית ועל כך שלמעשה לא פגעו באף אחד. התגובות של הנחקרים היו אמביוולנטיות, חלקם סברו שללא ההטעייה המכוונת לא הייתה דרך אמיתית לקיים את הניסוי וחלק הגיבו בכעס ובושה לנוכח העובדה שרימו אותם ועל כך שהם הגיעו למצב בו הסכימו להמשיך ולפגוע באדם אחר תוך ציות אבסולוטי לחוקר. בכדי לבסס את המחקר מילגרם יצר 18 וריאציות שונות. בחלקן הוא הוסיף נשים, בחלק אחר החוקר התרחק מסביבתו של המורה ונתן את ההוראות באמצעות הטלפון. בהזדמנות אחרת נתבקש המורה להניח במו ידיו את ידו של התלמיד על פלטה שתגרום לו שוק חשמלי והשינוי הגדול היה מעבר לבניין מגורים הרוס וקיום הניסוי שלא תחת שם האוניברסיטה היוקרתית. ואכן כאשר הניסוי נערך תחת שם בדוי ובמיקום שאינו משדר יוקרה ומקצועיות, אחוזי הציות לסמכות ירדו ל- 47.5% וכאשר החוקר נתן את ההוראות דרך הטלפון ולא עמד בסמיכות למורה הם ירדו ל-20.5%. מסקנות המחקר הצביעו על כך שגם אנשים מן המניין עשויים לעקוב אחר הוראות הניתנות להם מדמות סמכותית גם לרמה בה הם יהרגו אדם אחר. ציות לסמכות היא נטייה המוטבעת בבני האדם בדרך הגידול שלנו.

הנסיין (המורה) מתפעל את מכונת השוקים החשמליים

313b671b-524e-4fa1-81f6-0f085b9eb8d2.jpg

 

התגובות לאחר הניסוי לא איחרו לבוא וסטנלי מילגרם ניצב לפני מתקפה קשה מצד הקולגות והתקשורת על כך שכללי האתיקה אינם עומדים בקנה אחד עם הניסוי ומשתתפי הניסוי נפגשו עם פסיכיאטר בכדי לקבוע את מידת הפגיעה שחוו בעקבותיו. כתוצאה מכך איבד מילגרם את מעמדו באוניברסיטת ייל ובקשתו לקביעות נדחתה. את המשך עבודתו הוא עשה במוסד אקדמי מכובד פחות במדינת ניו יורק. מילגרם המשיך במחקרים פורצי דרך במהלך חייו אך לא זכה להיות שותף להכרה הגדולה בניסוי המפורסם לאחר שנפטר מהתקף לב בגיל 51.

פיליפ זימברדו נולד ב-23 למרץ 1933 בניו יורק. הוריו מהגרים יהודיים מסיציליה. בשנת 1959 הוא קיבל את תואר הדוקטורט שלו בפסיכולוגיה מאוניברסיטת ייל,  הוא לימד בין היתר בייל וקולומביה ובשנת 1968 הוא הצטרף לצוות המרצים באוניברסיטת סטנפורד וב-1971 קיבל את הקביעות שלו. לזימברדו ומילגרם מכנים משותפים רבים. שניהם נולדו באותה שנה בשכונת ברונקס שבניו יורק, שניהם ילדים למהגרים יהודיים, שניהם עבדו באוניברסיטת ייל ולשניהם היה עניין רב במחקרים הקשורים למלחמת העולם השנייה. זימברדו בניגוד למילגרם שערך את המחקר דרך הצינורות המקובלים באוניברסיטה, קיבל את המימון למחקר שלו מיחידת המחקר של הצי האמריקני שמטרתו הייתה לבדוק את ההשפעות הפסיכולוגיות של אנשים המקבלים לידם את הסמכות של סוהרים ואת הדינמיקה הנוצרת בינם לבין האסירים.

 

 

 

הניסוי: The Stanford prison experiment

לצורך הניסוי הפך המרתף של הפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד לבית כלא. חדרים הוסבו לתאי מאסר, ארון שירות הפך לצינוק והמסדרון לחדר אוכל. בית הכלא רושת במצלמות אחריהן עקבו זימברדו והצוות שלו מחדרים סמוכים. 24 בחורים צעירים בתחילת שנות העשרים לחייהם וכמה מהם אף מתחת נבחרו בקפידה לאחר שעברו מבדקים רפואיים ופסיכולוגיים. מרבית המשתתפים סטודנטים מרקע סוציו-אקונומי בינוני גבוה ומשכונות טובות. בין 24 הנחקרים נערכה הגרלה שמטרתה לקבוע מי יהיו הסוהרים ומי יהיו האסירים. בניגוד לניסוי של מילגרם ההגרלות נעשו בצורה ישרה וללא הטעיות. לאחר שנבחרו התחלקו הצעירים לשתי קבוצות, 12 אסירים ו-12 סוהרים. זימברדו נטל את תפקיד המפקח הראשי ואחד מעוזריו את תפקיד הסוהר הראשי. כדי להקנות לניסוי אלמנט רשמי ואותנטי הסתייע זימברדו בכוח המשטרה המקומי של פאלו אלטו בכדי לעצור ביום התחלת הניסוי כל אחד מהאסירים שנבחרו לניסוי ולהוביל אותם אזוקים ועם כיסוי לראשם לבית הכלא שהוקם במרתפי האוניברסיטה.

האסירים מובלים אל בית הכלא

 

זימברדו והצוות שלו לא ידעו למה לצפות מאחר והיה ברור לכולם כי גם הסוהרים וגם האסירים הינם צעירים שדרכם לעולם לא נתקלה עם החוק ולא ידעו כיצד להתנהל בסיטואציה כה יוצאת דופן. מהר מאוד הגיחוכים הילדותיים והמבוכה שאפפה את בית הכלא התחלפה באווירה נוקשה כאשר חלק מהסוהרים לא אהבו את הרוח השטותית של האסירים ובמהרה החלו להעניש אותם. העונשים שהחלו בקפיצות, שכיבות שמיכה וקריאת מספר האסיר שעל המדים הפכו להתעמרויות קשות והשפלות. האסירים שלפתע קלטו כי הניסוי הזה הוא רציני יותר ממה שחשבו הבינו שהם עומדים לעבוד קשה בעבור ה-15 דולר ליום שהובטחו להם, החלו להתמרד ובתגובה מספר סוהרים במשמרות הלילה והיום שנכנסו לתפקידם ברצינות רבה מדי ובעידוד הסוהר הראשי החלו להפגין קשיחות מופרזת שהתבטאה בכליאה ממושכת בצינוק, מניעת אוכל, מטלות פיזיות ומניעת שינה.

 

                  אסיר מוכנס לצינוק                                               חדרי המאסר

 

לא חלפו 36 שעות וכבר אחד האסירים נשבר ונתקף בחמת זעם. לאחר שהסוהר הראשי הבחין במצוקתו הקשה, הוא שחרר אותו מהניסוי למורת רוחו של זימברדו. בכדי לייצר אותנטיות מירבית נעזר זימברדו באסיר לשעבר שהשתחרר לא מכבר מסן קוונטין ששימש כיועץ מחקר, הם קיימו שתי ועדות שחרורים בהן ניתנו לאסירים הזדמנויות לשכנע את הועדה שניתן לשחרר אותם לחברה, כומר הובא במיוחד כדי לשמוע את תחינות האסירים וקיימו מפגש קרובי משפחה. הניסוי היה מתוכנן להיערך שבועיים אך כבר כעבור שלושה ימים הגיע לנקודת משבר. אחד האסירים כבר נשר וכעת אחד נוסף הצטרף אליו לאחר שעבר התמוטטות רגשית. בשלב זה האסירים פתחו במרד שרק החמיר את תגובת הסוהרים אליהם. לאסירים כבר לא היה איכפת להשתחרר מהניסוי ולוותר על הכסף אך באופן מפתיע למרות שהייתה להם את ההזדמנות לעשות כן בכל עת שחפצו הם חיכו עד לועדת השחרורים כדי לשטוח את טענותיהם ונראה כי שכחו את זכותם הבסיסית שניתנה להם בידי מנהלי המחקר. גם לאחר שההשפלות עברו שלב ובו נוספו טרטורים הכוללים אלמנטיים מיניים מצד הסוהרים ובנוסף האסיר החדש שבא להחליף את זה שעזב ופתח בשביתת רעב, זימברדו עדיין היה נחוש להמשיך. מי שהביאה לשינוי הייתה כריסטינה מזלק בת זוגתו של זימברדו שבדיוק סיימה את הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת סטנפורד ולימים אישתו. כריסטינה שראתה את הנעשה לא יכלה לשתוק והתעמתה עם בן זוגה על היחס המשפיל לו זוכים האסירים. שישה ימים מתחילתו נפסק הניסוי והאסירים שוחררו לביתם. מסקנות הניסוי העלו שאנשים יואילו לשנות את המוסכמויות החברתיות המוכרות להם בייחוד כאשר מדובר בתפקיד בעל סמכות, שאובדן הזהות העצמית והאחריות האישית מתרחש כאשר אתה חלק מקבוצה וכי תחושת חוסר האונים של אנשים במצבים מסויימים מביאה אותם לכניעה בפני סמכות.

שגרת העינויים בסטנפורד

גם במקרה של זימברדו, שאלות אתיות קשות הועלו בעקבות הניסוי. זימברדו מיהר להתנצל בפני הנחקרים על הסבל שנגרם להם והבין כי הלך צעד אחד יותר מדי. עם השנים הפך זימברדו לאוטוריטה פסיכולוגית בנושא היחס שבין סוהרים לאסירים והתועלת של שיטת המאסרים הקיימת. זימברדו כתב מאמרים רבים על הנושא בהם העביר ביקורת על כך שגישת המאסר הנוכחית אינה תורמת לשיקומו המנטלי של האסיר ולכן עם שחרורו דרכו בחזרה לחיי הפשע מהירה. הוא התבטא בחריפות כנגד הגישה וטען שיש להפנות משאבים לשינויה כך שתתרום לשינוי אמיתי בקרב אסירים ולא תביא רק להענשתם והרחקתם מהחברה.

בשנת 2004 הזדעזע העולם לאחר שפורסמו צילומים של חיילים אמריקנים מתעללים באסירים בבית הכלא המפורסם אבו גרייב שבעירק. בצילומים היה ניתן לראות שרשרת של מעשים אכזריים שתועדו במצלמות הסוהרים בהם: חיבור לאלקטרודות חשמל, איום עם כלבי תקיפה כפייה של מעשים מגונים האחד בשני ותכנים אחרים קשים לצפייה. לאחר מעצרם של החיילים- הסוהרים שהיו מעורבים באירועים זימברדו התנדב לשמש כעד מומחה מטעם ההגנה לטובת איבן פרדריק אחד הסוהרים. זימברדו שקרא עשרות עדויות ואלפי דפים של חקירה הגיע למסקנה כי פרדריק ששימש גם במקצועו האזרחי כסוהר, היה נתון תחת לחץ בלתי פוסק מצד שלטונות הצבא וחוקרים פרטיים שעבדו במקום, הוא כמעט ולא ישן יותר מארבע שעות בלילה וארוחות רבות נמנעו ממנו. בנוסף הוא ציין כי ההכשרה של מרבית הסוהרים האחרים הייתה לקויה וכי לא ניתנה להם הדרכה ראויה לתפקיד. זימברדו טען כי תחת הלחץ והתנאים שבהם שהה פרדריק סביר להניח שגם אדם שההיסטוריה המושלמת שלו כסוהר והדעה החיוביות הרבה שהייתה עליו, עשוי להשבר וזה למעשה מה שהוביל אותו להתנהג כך. בעדותו הסתמך על המחקר מאוניברסיטת סטנפורד.

תצלומים שנלקחו מבית הכלא אבו גרייב

Photo 07-08-2017, 9 30 47.jpg

 

אחת השאלות שהעסיקו אותי במיוחד, היא מדוע זימברדו זכה ליחס סלחני מצד החברה והממסד בעוד מילגרם מצא את עצמו מחוסר עבודה ונאבק על שמו הטוב? שכן הניסוי של מילגרם היה מבוסס על הטעיה של הנסיין ולמעשה לא נגרם שום נזק פיזי או נפשי לשותף מטעם הצוות שישב בחדר הסמוך. הסבל היחיד התבטא בתחושות הרגשיות הקשות של המורה בשעה שהוא משוכנע שהוא פוגע באדם אחר אך גם כאן זמן קצר לאחר מכן הוא שותף בסוד העניינים. זימברדו מאידך  גרם לנזק פיזי ונפשי במהלך חמישה ימים שהביא לשבירה של כמה מהאסירים ותחושות קשות לאחר מעשה של חלק מהסוהרים. ההתעללות נמשכה חמישה ימים רצופים עד שהוחלט להפסיק את הניסוי.

לאחר סיום המחקר ביקש מילגרם מהנסיינים לחוות דעה  ורק 0.6% מהמשתתפים הצטערו שנטלו בו חלק. הם הצהירו כי הבינו את החשיבות של הניסוי ודיווחו כי לא נגרם להם כל נזק נפשי בעקבותיו. אצל זימברדו מרבית האסירים הצטערו על כך שהצטרפו לניסוי וגם כמה מהסוהרים שהתביישו בהתנהגותם אך גם שם לא דווח על נזק נפשי שנגרם למשתתפים.

אם כן ישנן כמה אפשרויות, ראשית אין ספק שגם זימברדו זכה לקיתונות של ביקורת בעקבות המחקר, אך תוך זמן קצר הוא חזר לשגרה בעוד מילגרם מצא את עצמו נאבק מול ועדות ונלחם על שמו הטוב. במקרה של מילגרם החברה הייתה הרבה פחות סובלנית כלפי הניסוי ולא פעם עצרו אותו ברחוב וכינו אותו בשמות גנאי. לטעמי אחת הסיבות להבדל בין שני החוקרים נעוץ בעובדה כי זימברדו מיהר להתנצל על הניסוי בעוד מילגרם נלחם במטרה להצדיק אותו. זימברדו קיבל כסף מהצבא האמריקני בכדי לבצע את הניסוי כך שהוא קיבל גושפנקא חברתית ומקצועית יותר ממילגרם שערך את הניסוי עצמאית. אך חשוב מכל בעוד זימברדו הפך לקונפורמיסט מוחלט ויצא כנגד המעשים שהוא עצמו ביצע, מילגרם המשיך בגישה הלא קונפורמיסטית. כמובן העובדה שזימברדו כבר אחז בקביעות בעוד מילגרם היה עדיין על תקן פרופסור אורח השפיעה לוודאי. בכל מקרה שני הניסויים המבריקים הללו הולידו לנו מספר רב של מסקנות ותהיות בנוסף למסקנות אליהן הגיעו החוקרים ואחת החשובות שבהן היא היחס החברתי והממסדי לניסויים חברתיים הכרוכים בגרימת מצוקה לנחקרים והשאלות האתיות שעולות מכך. לזכות שני הפרופסורים המבריקים ייאמר ששני המחקרים הללו נכנסו לרשימת המחקרים החשובים שנעשו בפסיכולוגיה החברתית ולתוצאות שלהן השלכות חברתיות ואקדמיות יוצאות דופן. ספק אם היום למישהו היה את האומץ והגושפנקא לערוך את הניסויים החשובים הללו.

 

(c) כל הזכויות שמורות לתמיר גארי

 

ביביליוגרפיה:

Obedience to Authority: An Experimental View By: Stanley Milgram (1974) Publisher: Harper & Row

The individual in a social world: Stanley Milgram (1977) Publisher: McGraw-Hill Humanities

The Lucifer Effect By: Philip Zimbardo (2007) Publisher: Ebury Publishing

 

לינקים:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s