אובדן הרגש

מאת: תמיר גארי

לפני כשבועיים התאבד ילד בן שמונה בארצות הברית לאחר שחברים בבית הספר היכו אותו. לפני שבוע ילדים באחד מבתי הספר בארץ כרכו חוט סביב צווארו של חבר לכיתה וחנקו אותו. אלימות בין ילדים אינה דבר חדש וקיימת מאז ומתמיד. בשנת 1990 סערה בריטניה לאחר שג׳יימס בולדר בן השנתיים נחטף ממרכז קניות ונרצח ע״י רוברט תומפסון וג׳ון ונבלס בני העשר. גופתו המרוטשת נמצאה כארבעה קילומטרים משם סמוך לפסי רכבת. ארבע שנים לאחר מכן ארבל אלוני ומשה בן איבגי בני ה-14 רצחו בקור רוח מצמרר את נהג המונית דרק רוט. בשנת 1996 נרצח אסף שטיירמן בן ה-18 בידי בני גילו.

כילד אני זוכר היטב שני מקרי אלימות קשים בהם הייתי מעורב, העוצמתי שבהם התרחש בחטיבת הביניים. לאחר שעברתי מבית הספר היסודי והכיתות המקוריות התפרקו, נותרתי עם חבורה חדשה לחלוטין של חברים לכיתה. באותם ימים הגדילה שלי נעצרה וסבלתי מהקנטות בנוגע לגובה שלי. באחד הימים החליטו ארבעה חברים לכיתה ״לסייע לי לגבוה״ שניים אחזו ברגליי, השלישי בידיי והם החלו למתוח אותי בעוד הרביעי מכה אותי עד זוב דם בכל פעם שאני מביע התנגדות. בעקבות אותו אירוע עזבתי את בית הספר ועברתי לתיכון אחר. אין צורך לציין שהתוקפים ננזפו קלות בידי המערכת והם כמובן זכו להשאר במוסד החינוכי. אני זוכר היטב את השיחה עם הוריהם בחדרו של המנהל בה הם הפכו לקורבנות בעוד הוריהם מתעלמים לחלוטין מהסבל שנגרם לילד אחר.

ויקטור פרנקל הפסיכיאטר היהודי ניצול השואה כתב: כי הורה שבאמת ובתמים אוהב ילדים, אינו יכול לאהוב רק את הילד שלו. ואם אכן אהבתו נתונה לילדיו בלבד, הוא למעשה אינו אוהב ילדים.

פרנקל דייק בהבחנה שלו את המצב שמאפיין את התקופה הנוכחית. פרנקל ששרד את אושוויץ מרבה לתאר בספריו את החמלה, צלם האנוש והתמיכה ההדדית ששרתה במחנה גם במצבים בהם ידעו האסירים היטב שמלחמה על כל פיסת מזון הינה פיסה של תקווה לשרוד. אני בהחלט רואה את תופעות האלימות, חרמות, תקיפות מיניות והשפלות בקרב ילדים נובעים מגורמים סביבתיים וחינוכיים שבוחרים במקום להתערב ולהדריך, להעצים את הילד האישי שלהם ולגונן עליו גם בשעה שהוא פוגע באחרים תוך הימנעות מהעברת מסר של חמלה ודאגה לזולת. אני נתקל לא פעם בחוסר רצון של הורים לרסן ילד סורר שמתנהג בצורה אלימה, להציב גבולות ואף להעיר לילדיהם. מבחינתם הערה לילד היא למעשה ביקורת על דרך החינוך שלהם ובכך הם מבצעים השלכה כי כשלונו של הילד בסביבה החברתית הוא כשלון שלהם. הם לא מבינים כי הכשלון האמיתי הוא אינו בהודאה כי שגו בחינוך הילד אלא חוסר הרצון שלהם להדריך אותו ולעזור לו לשנות את דפוסי ההתנהגות השליליים על מנת למנוע מקרים דומים בעתיד. ההגנה האוטומטית שהם מעניקים או לחלופין התעלמות מאותם אירועים, היא חרב הפיפיות של הילד שכן בבגרותו לא תעלה בידו האפשרות להסתתר מאחורי מעשיו והוא לא יוכל להמנע מביקורת של הסביבה, דבר שרק יגביר את תחושת התסכול והכעס שלו. החברה הבוגרת אינה סלחנית למקרים של אלימות רגשית שעשויה להתבטא בחיים המקצועיים, הזוגיים והמשפחתיים. התרומה הטובה ביותר שלנו כהורים היא לשקף לילד את ההתנהגות הלא נאותה ולסייע לו במציאת דרכים חלופיות.

מצד אחד הרצון שלנו כהורים לראות את הילד נוסק כנפיים ויוצא אל עצמאותו, מדרבן אותנו לאפשר לו לקבל החלטות ולהתמודד בגפו עם סיטואציות שונות אך מצד שני עלינו לזכור שבכל שלב בחיים הילד עדיין נזקק לתמיכה שלנו, בין אם רגשית או כלכלית. הציפייה שהילד ידע כיצד להתמודד ולפתור לבדו כל בעיה חברתית שנקרית בדרכו הינה שגויה מיסודה ולכן מעורבות הורית היא מחוייבת המציאות לבריאותו הנפשית והתקדמותו בחברה. העובדה שמדי שנה יותר ויותר ילדים מגיעים לטיפולים רגשיים היא תוצאה ישירה של ההזנחה הרגשית של הוריהם. גם חייהם של הסובלים מהפרעת קשב וריכוז היו יכולים להיות טובים יותר עם תמיכה הורית הדוקה וגם כאן אפשר להבחין כי מספר הילדים הסובלים מ- ADHD נוסק בכל שנה.

Greenwood and Hickman (1991) מצאו במחקרים שערכו על תלמידי בית ספר יסודי כי מעורבות הורית תרמה להישגים, הרגשה כללית חיובית, ירידה בהיעדרויות, נכונות רבה יותר להכין שיעורי בית ושאיפות אקדמאיות.

Gwen Dewar P.H.D אנתרפולוגית חברתית טוענת שבהיעדר סמכות והדרכה הורית הילדים יגיבו בצורה אימפולסיבית ותוביל לתוצאות הרסניות כגון: חוסר שליטה עצמית, אנוכיות, ירידה ביכולת האקדמית וסיכונים לפגיעות פיזיות.

ביביליוגרפיה:

http://www.journals.uchicago.edu/doi/abs/10.1086/461655

http://www.parentingscience.com/permissive-parenting.html

The Will to Meaning: Foundations and Applications of Logotherapy by: Viktor E. Frankl (1969)