אובדן הרגש והמעורבות ההורית

אובדן הרגש

מאת: תמיר גארי

 

״ההבדל בין הורה טוב להורה רע אינו מספר השגיאות שהם עושים, אלא מה הם עושים אתן״

דונלד ויניקוט

 

לפני כשבועיים התאבד ילד בן שמונה בארצות הברית לאחר שחברים בבית הספר היכו אותו. לפני שבוע ילדים באחד מבתי הספר בארץ כרכו חוט סביב צווארו של חבר לכיתה וחנקו אותו. אלימות בין ילדים אינה דבר חדש וקיימת מאז ומתמיד. בשנת 1990 סערה בריטניה לאחר שג׳יימס בולדר בן השנתיים נחטף ממרכז קניות ונרצח ע״י רוברט תומפסון וג׳ון ונבלס בני העשר. גופתו המרוטשת נמצאה כארבעה קילומטרים משם סמוך לפסי רכבת. ארבע שנים לאחר מכן ארבל אלוני ומשה בן איבגי בני ה-14 רצחו בקור רוח מצמרר את נהג המונית דרק רוט. בשנת 1996 נרצח אסף שטיירמן בן ה-18 בידי בני גילו.

כילד אני זוכר היטב שני מקרי אלימות קשים בהם הייתי מעורב, העוצמתי שבהם התרחש בחטיבת הביניים. לאחר שעברתי מבית הספר היסודי והכיתות המקוריות התפרקו, נותרתי עם חבורה חדשה לחלוטין של חברים לכיתה. באותם ימים הגדילה שלי נעצרה וסבלתי מהקנטות בנוגע לגובה שלי. באחד הימים החליטו ארבעה חברים לכיתה ״לסייע לי לגבוה״ שניים אחזו ברגליי, השלישי בידיי והם החלו למתוח אותי בעוד הרביעי מכה אותי עד זוב דם בכל פעם שאני מביע התנגדות. בעקבות אותו אירוע עזבתי את בית הספר ועברתי לתיכון אחר. אין צורך לציין שהתוקפים ננזפו קלות בידי המערכת והם כמובן זכו להשאר במוסד החינוכי. אני זוכר היטב את השיחה עם הוריהם בחדרו של המנהל בה הם הפכו לקורבנות בעוד הוריהם מתעלמים לחלוטין מהסבל שנגרם לילד אחר.

ויקטור פרנקל הפסיכיאטר היהודי ניצול השואה כתב: כי הורה שבאמת ובתמים אוהב ילדים, אינו יכול לאהוב רק את הילד שלו. ואם אכן אהבתו נתונה לילדיו בלבד, הוא למעשה אינו אוהב ילדים.

פרנקל דייק בהבחנה שלו את המצב שמאפיין את התקופה הנוכחית. פרנקל ששרד את אושוויץ מרבה לתאר בספריו את החמלה, צלם האנוש והתמיכה ההדדית ששרתה במחנה גם במצבים בהם ידעו האסירים היטב שמלחמה על כל פיסת מזון הינה פיסה של תקווה לשרוד. אני בהחלט רואה את תופעות האלימות, חרמות, תקיפות מיניות והשפלות בקרב ילדים נובעים מגורמים סביבתיים וחינוכיים שבוחרים במקום להתערב ולהדריך, להעצים את הילד האישי שלהם ולגונן עליו גם בשעה שהוא פוגע באחרים תוך הימנעות מהעברת מסר של חמלה ודאגה לזולת. אני נתקל לא פעם בחוסר רצון של הורים לרסן ילד סורר שמתנהג בצורה אלימה, להציב גבולות ואף להעיר לילדיהם. מבחינתם הערה לילד היא למעשה ביקורת על דרך החינוך שלהם ובכך הם מבצעים השלכה כי כשלונו של הילד בסביבה החברתית הוא כשלון שלהם. הם לא מבינים כי הכשלון האמיתי הוא אינו בהודאה כי שגו בחינוך הילד אלא חוסר הרצון שלהם להדריך אותו ולעזור לו לשנות את דפוסי ההתנהגות השליליים על מנת למנוע מקרים דומים בעתיד. ההגנה האוטומטית שהם מעניקים או לחלופין התעלמות מאותם אירועים, היא חרב הפיפיות של הילד שכן בבגרותו לא תעלה בידו האפשרות להסתתר מאחורי מעשיו והוא לא יוכל להמנע מביקורת של הסביבה, דבר שרק יגביר את תחושת התסכול והכעס שלו. החברה הבוגרת אינה סלחנית למקרים של אלימות רגשית שעשויה להתבטא בחיים המקצועיים, הזוגיים והמשפחתיים. התרומה הטובה ביותר שלנו כהורים היא לשקף לילד את ההתנהגות הלא נאותה ולסייע לו במציאת דרכים חלופיות.

מצד אחד הרצון שלנו כהורים לראות את הילד נוסק כנפיים ויוצא אל עצמאותו, מדרבן אותנו לאפשר לו לקבל החלטות ולהתמודד בגפו עם סיטואציות שונות אך מצד שני עלינו לזכור שבכל שלב בחיים הילד עדיין נזקק לתמיכה שלנו, בין אם רגשית או כלכלית. הציפייה שהילד ידע כיצד להתמודד ולפתור לבדו כל בעיה חברתית שנקרית בדרכו הינה שגויה מיסודה ולכן מעורבות הורית היא מחוייבת המציאות לבריאותו הנפשית והתקדמותו בחברה. העובדה שמדי שנה יותר ויותר ילדים מגיעים לטיפולים רגשיים היא תוצאה ישירה של ההזנחה הרגשית של הוריהם. גם חייהם של הסובלים מהפרעת קשב וריכוז היו יכולים להיות טובים יותר עם תמיכה הורית הדוקה וגם כאן אפשר להבחין כי מספר הילדים הסובלים מ- ADHD נוסק בכל שנה.

Greenwood and Hickman (1991) מצאו במחקרים שערכו על תלמידי בית ספר יסודי כי מעורבות הורית תרמה להישגים, הרגשה כללית חיובית, ירידה בהיעדרויות, נכונות רבה יותר להכין שיעורי בית ושאיפות אקדמאיות.

Gwen Dewar P.H.D אנתרפולוגית חברתית טוענת שבהיעדר סמכות והדרכה הורית הילדים יגיבו בצורה אימפולסיבית ותוביל לתוצאות הרסניות כגון: חוסר שליטה עצמית, אנוכיות, ירידה ביכולת האקדמית וסיכונים לפגיעות פיזיות.

Weiss and Schwartz 1996 מצאו ששימוש באלכוהול בקרב מתבגרים שכיח בהיעדר הדרכה ומעורבות הורית. מחקרים נוספים מצביעים, על ירידה בערך העצמי, עליה ברמת האגרסיביות, מעורבות גבוהה בפשיעה, הפרעות של חרדה ודכאון והתפתחותן של הפרעות אנטי סוציאליות.
דור ה-Z מתמודד עם אתגרים לא פשוטים. מחד הם נהנים מכל מה שיש לשפע ולמותרות להציע בדוגמת: מחשבים, טלפונים חכמים, הובר-בורד, אייפדים ואמצעים טכנולוגיים נוספים. מאידך הם משתעבדים באופן דפיניטיבי למפלצת הטכנולוגית, בוהים במרקע במשך שעות וניזונים ממשוב מיידי, דבר אשר אינו קיים במציאות מבעד למסך וזו גם אחת הסיבות המרכזיות להתפתחותן של בעיות קשב וריכוז. כמו כן אותם אביזרים החליפו במידה רבה לא רק את האינטראקציה החברתית, אלא גם את הסמכות ההורית שכן הורים רבים מעדיפים לשלוח את ילדיהם אל אותם צגים כפתרון לשעמום ולחיכוכים הנרקמים בבית. אך אותו פתרון נוח מכרסם בסמכות ההורית ובקשר הרגשי הכה משמעותי בין הצדדים. חשיבותו של ההורה אינה מסתכמת ברווחה כלכלית ודאגה לצרכיו של הילד. בראש ובראשונה מערכת היחסים ביניהם מסמלת את הגשר שנבנה עם התפתחותו של הילד מילדות לבגרות והדרך בה יעבור באותו גשר תלויה במידה רבה ביחסים ובהכוונה ההורית. ילד שזכה לתשומת לב מירבית, תמיכה רגשית וסיוע במצבי משבר ישכיל לחצות את הגשר בבטחה אל עבר עתיד בטוח. ילד אשר נאלץ להסתמך על אמצעים אלקטרוניים כווסתים רגשיים ונעדר חיבה והדרכה הורית, ימצא את עצמו מהסס וחסר בטחון לחצות את הגשר שכן העולם הגדול טומן לו אתגרים רבים עימם היה אמור ללמוד כיצד להתמודד. בבגרות ההבדל בין שני הילדים הוא תהומי. בעוד האחד יפרח מבחינה חברתית, תעסוקתית, אקדמית וזוגית, השני יחוש חוסר אונים ויגיע למצבים של חוסר שליטה בקלות. הסיכוי של אותו ילד לפתח הפרעות רגשיות הנו גבוה בצורה משמעותית, לכן החסכון הרגשי בילדות יעלה במחיר כבד בבגרות.
אלברט בנדורה מגדולי הפסיכולוגים החברתיים ערך בשעתו את ניסוי ה: Bobo Doll המפורסם שמטרתו הייתה להוכיח שילדים לומדים כיצד להתנהג באלימות לא רק מתכניות הטלוויזיה אלא גם מצפייה באנשים. בניסוי נתן בנדורה למספר ילדים לצפות במבוגר המשחק עם בובת פלסטיק מתנדנדת ולחלק השני של הילדים לצפות במבוגר מרביץ לבובה. לאחר מכן נכנסו הילדים לחדר משחקים וכצפוי הילדים אשר צפו במבוגר המרביץ לבובה, חיקו את התנהגותו וחלקם אף הרחיקו לכת והשתמשו באביזרים שונים כדי להכות את הבובה. אמנם מטרת הניסוי הייתה להדגים חיקוי של התנהגות אלימה אך הניסוי מראה גם את חשיבות המודל ההורי המתקן אשר מלמד את הילד לשחק ולא להרביץ.
הפתרון למצב הנוכחי הוא הגברת המודעות של ההורים בדבר חשיבותה של מערכת היחסים ביניהם לבין בילדים. לתת מענה לצרכים הרגשיים של הילדים, ללוות ולהדריך אותם כיצד להתנהל בצורה נאותה. כאשר הילד מעורב בהתנהגות אלימה להציב גבול חד משמעי ובסיטואציות של חרם או השפלה של ילד אחר, לשקף את ההתנהגות השלילית, להעמיק את המודעות לרגש וחמלה ולתת מענה גם לילד הפגוע. לשתף פעולה עם הוריו ולהבין את המצוקה בה הוא נמצא. חרם או נידוי חברתי הן אחת הצורות האכזריות ביותר להרס ולפגיעה בתדמיתו של הילד. אם מתעוררים עימותים יש ליישב אותם. גם אם ההורים לא רואים עין בעין, לחפש נקודה בה ניתן להגיע להבנה ותוך כך לשדר לילדים כיצד אנו לומדים לפתור בעיות ולהבין את הצד השני. במקביל להשקיע במערכת היחסים כך שהיא תהיה עוצמתית ומרגשת יותר מכל חידוש טכנולוגי. במידה והילד אינו מצליח להעסיק את עצמו בדרכים חלופיות, להבין שגם להשתעמם מדי פעם ולא לצפות לגירוי מיידי הנו דבר חשוב.
(c) כל הזכויות שמורות לתמיר גארי

 

ביביליוגרפיה:

http://www.journals.uchicago.edu/doi/abs/10.1086/461655

http://www.parentingscience.com/permissive-parenting.html

The Will to Meaning: Foundations and Applications of Logotherapy by: Viktor E. Frankl (1969)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s