המוח הרגיש

מאת: תמיר גארי

 

בשנת 1848 תמה מלחמת ארה״ב-מקסיקו בניצחונה של ארצות הברית, המהפכות הלאומיות שנודעו בשם: ״אביב העמים״ פרצו ברחבי אירופה, הצייר הצרפתי פול גוגן נולד וקרל מרקס פרסם את המניפסט הקומוניסטי. שנת 1848 היא גם השנה בה התחוללה פריצה מדעית יוצאת דופן אשר שינתה במידה רבה את התובנות על הקשר בין פגיעה מוחית לשינויים קוגנטיביים ורגשיים. כל זאת בזכותו של אדם אפרורי אחד שלולא היה מעורב בתקרית המכוננת, סביר להניח שהיה נפטר עלום שם. פיניאס גייג׳ נולד בשנת 1823 בארצות הברית ועבד כמנהל עבודה בחברה שהייתה אחראית על סלילת פסי הרכבת. בשלושה עשר בספטמבר השתמשו העובדים בדינמיט על מנת לסלק סלעים שחסמו את סלילת הפסים. הפיצוץ המתוכנן השתבש וכתוצאה מכך מוט ברזל באורך של מטר ועשרה ובמשקל של שישה קילו חדר אל תוך גולגלתו, יצא ממנה והועף למרחק של 25 מטרים. למרבה הפלא גייג׳ לא נהרג ואף הצליח להגיע אל רופאיו בכוחות עצמו. אמנם גייג׳ הצליח לשרוד את התאונה, אך  מאדם אחראי, שקול, רציני וטוב לב הוא הפך לילדותי, אימפולסיבי ותוקפני. השינויים ההתנהגותיים גרמו לו לעזוב את משפחתו, לאבד את עבודתו ובסופו של דבר להגר לדרום אמריקה. בשנת 1860 החל גייג׳ לסבול מהתקפים אפילפטיים וזמן קצר לאחר מכן נפטר. לאחר מותו שמר ג׳ון הארלו הרופא שטיפל בו לאחר התאונה את הגולגולת שלו. צילומי הרנטגן שנערכו לאחר מכן העידו על כך שהמוט שחדר בסמוך ללסת השמאלית ויצא דרך מרכז הגולגולת, פגע בעינו השמאלית ובאונה הקדם המצחית השמאלית. הפגיעה בחומר הלבן הנמצא במערכת העצבים המרכזית, גרמה לשינויים נוירולוגיים אשר השפיעו על השינויים ההתנהגותיים שהתחוללו אצל גייג׳. המקרה חשף את הקשר בין פגיעה של איזורים ספיציפיים במוח לשינויים התנהגותיים וסלל את הדרך לאין ספור מחקרים בתחומי הנוירולוגיה, פסיכולוגיה ונוירוקוגניציה.

פיניאס גייג׳ ושרטוט הדמיה של הפגיעה

מקרים מתועדים רבים של פגיעה בצד השמאלי של המוח העידו על שינוי קוגנטיבי ובחלקם בנוסף לנזק שנגרם כתוצאה מהפגיעה התווספו גם יכולות יוצאות דופן כגון: כישורים מתמטיים, מכניים ואמנותיים אשר מאפיינים גם אוטיסטים הלוקים בתסמונת סוואנט בה למרות המגבלות השכליות ניכרת יכולת מנטלית מופלאה. המקרה המפורסם ביותר זכור מהסרט: ״איש הגשם״ בו דסטין הופמן מגלם את דמותו של קים פיק אשר סבל מתמונת FG (תסמונת בה במוח אין הפרדה בין החלק השמאלי לימני והוא פועל כמיקשה אחת). למרות שפיק לא היה מסוגל לבצע פעולות פשוטות בעצמו וסבל מפיגור שכלי, הוא היה מסוגל לקרוא שני עמודים בספר בו זמנית ולזכור אותם בעל פה, לשנן אין ספור תאריכים ולבצע פעולות מתמטיות מורכבות.

דסטין הופמן וקים פיק

בשנות השלושים של המאה העשרים מצא חוקר המוח וילדר פנפילד, כי גירוי אזורים שונים בקליפת המוח של חולי אפילפסיה באמצעות אלקטרודה חשמלית גורמת לאיברים בגוף להגיב וחשף את הקשר בין המסלולים החשמליים במוח לגוף האדם. אמנם משקלו הממוצע של המוח הינו 1.4 קילו אך 100 מיליארד תאי העצב שבתוכו הופכים אותו לאיבר המסקרן בקרב בני האדם.

ההיפוקמפוס הממוקם באונה הרקתית וחלק מהמערכת הלימבית,  אחראי ליצירה, אחסון ורכישה של זכרונות חדשים. לאחר ייצור הזכרונות הוא מאחסן ושומר אותם לטווח הארוך. לדוגמה: ילד שהלך יחדיו עם אמו לביתו של חבר חדש, יזכור בעזרת ההיפוקמפוס את המסלול כך שבפעם הבאה שירצה לעשות את הדרך לבדו, יישלף המסלול ממאגר המידע שאוחסן ויסייע לו. פגיעה בהיפוקמפוס תגרום לנזק קשה למערכת הזכרון.

לאמיגדלה תפקיד חשוב בזכרון הרגשי, השפעות קוגנטיבות הקשורות למצבים של פחד, חרדה וויסות רגשי. התגובה הפסיכולוגית המוכרת של: הלחם או ברח משוייכת לפעילות האמיגדלה. דרך האמיגדלה עוברים עצבים המגיעים לקורטקס החזותי ולנאוקורטקס. מחקרים שנעשו על פגיעה באמיגדלה הוכיחו כי התגובה למצבי פחד הופכת למעומעת. אדם עם פגיעה באמיגדלה עשוי להתעלם ממצב של סכנה כמו מפגש מקרי עם נחש , כאשר במצב רגיל מערכת האזעקה הפנימית שלו הייתה מופעלת.

קליפת המוח הקדם מצחית אחראית לעיבוד מידע רציונלי, מחשבה יצירתית, לתכנון מחושב של מטרתו של האדם ביחס להתנהגותו, תכנון ופתרון בעיות. טראומה פיזית לקליפת המוח הקדם מצחית תוביל לאימפולסיביות וקושי בקבלת החלטות.

התלמוס מחבר בין קליפת המוח לאזורים התת קורטיקליים. הוא קולט ומעבד מידע הקשור לתנועה ותחושה ומעביר אותו לאמיגדלה. כמו כן הוא אחראי על רמת הקשב ולכן פגיעה בו תיצור הפרעות בשינה ובקשב.

לצרבלום המכונה גם המוח הקטן תפקיד מכריע במערכת המוטורית כגון שמירה על שיווי משקל, ויסות תנועות הגוף, קורדינציה שרירית ושמירה על טונוס השרירים. תפקוד לקוי של הצרבלום יתבטא בפגיעה מוטורית.

הנוירוטרנסמיטורים (מוליכים עצביים) משמשים כמתווכים כימיים של המוח ואחראים להעברת מידע במערכת העצבים המרכזית בין תאי העצב. לכשל בויסות הפעילות של הנוירוטרנסימיטורים: דופמין, נוראדרנלין וסרוטונין, השלכה על הפרעות נפשיות רבות. מאחר וההולכה החשמלית במוח אינה מתאפשרת במקרים רבים, תפקיד הנוירוטרנסמיטורים הוא לשמש כשליחים לסינפסה (אזור מפגש בין תא עצב לתא מטרה) ומשם הסינפסה מעבירה את הגירוי לתא המטרה.

נוירוטרנסמיטורים

דופמין הוא מוליך עצבי בעל השפעה מרכזית על פעילותה של קליפת המוח הקדם מצחית האחראית לפעילות מחשבתית מורכבת ועיבוד מידע, לכן לדופמין תפקיד קוגנטיבי מרכזי בפעילות זו. עלייה בכמות הדופמין משפיעה על הגברת רמת הקשב והריכוז. כאשר הדופמין מגיע לאמיגדלה הוא עשוי להגביר תחושות של חשש ואיום. רמות גבוהות של דופמין קשורות בסכיזופרניה ותסמונת טורט ורמות נמוכות לפרקינסון ול- RLS (תסמונת הרגליים חסרות המנוחה). לחוסר איזון כימי בדופמין גם השפעות על הפרעות מצב רוח והתמכרויות.

נוראפינפרין (נוראדרנלין) ההורמון והמוליך העצבי השני המרכזי בעל השפעה על הפרעות מצב רוח כגון: דכאון וחרדה. רמות נמוכות של נוראדרנלין יוצרות רוגע ושלווה ורמות גבוהות לאי שקט ודחק. תרופות ממשפחת ה: SNRI- serotonin and noradrenalin re-up-taker inhibitors עובדות על עיכוב הספיגה החוזרת של סרוטונין ונוראדרנלין מן המרווח הסינפטי אל תא העצב.

סרוטונין (ההורמון השמח) הנוירוטרנסמיטור המפורסם ששמו נקשר בתרופות נוגדות דכאון כגון: פרוזאק, סרוקסט וציפרלקס. הסרוטונין הוא השחקן המרכזי בקשר בין תחושות ורגשות למצב הרוח ולכן גם הפופולארי מבין מאזני מצב הרוח. אמנם רוב הפעילות של הסרוטונין מתבצעת במוח אך 90% מאספקתו נמצאת במערכת העיכול. לסרוטונין גם צד מסוכן המתבטא בסינדרום סרוטונין שהוא למעשה הרעלה הנוצרת משילוב תרופות הגורמות לעלייה ניכרת ברמת הסרוטונין בגוף וכתוצאה מכך לתופעות כגון: אי שקט, בלבול, עצבנות, חום, לחץ דם גבוה, נוקשות שרירים, צמרמורת, רעד וכו׳.

סינפסה

בתקופות קדומות נהגו לייחס להפרעות נפשיות תופעות של דיבוק או השפעה של שדים ורוחות, היפוקרטס היה הראשון שהתייחס למחלות של הנפש כאל פתולוגיה של המוח הנגרמות ממניעים טבעיים. הרופא היווני קלאודיוס גלנוס רופא החצר של הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס, חילק את ההפרעות הנפשיות לגורמים פיזיים ונפשיים. צמיחת המחקר המדעי בשלהי המאה ה-19 וה-20, הביא עימו את התובנה שהמרכיבים להיווצרותן של הפרעות נפשיות הם: תורשתיים, אישיותיים-פסיכולוגיים, תלויי ליקוי או פגיעה נוירולוגית, סוציולוגיים-חברתיים, שימוש בסמים, סביבתיים, גורמים טראומטיים וביולוגיים. חוסר איזון כימי ותפקוד לקוי של חלקי המוח הם הגורמים המרכזיים בהתפתחות הפרעות נפשיות ולכן למוליכים העצביים ותפקודם התקין של חלקי המוח תפקיד מכריע בהתפתחות הרגשית-קוגנטיבית-התנהגותית. מדעי המוח סייעו במידה רבה להפריך את המבוכה והדעות הקדומות שאפפו את הפרעות הנפש. בתקופות קדם ערכו טכסי גירוש שדים להוצאת הדיבוק, אנשים נכלאו במרתפים ונקשרו בשלשלאות. רק בשנת 1973 הוציאה האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית את ההומוסקסואליות מחוץ לרשימת ההפרעות הנפשיות. כיום אנו יודעים כי בנוסף לגורמים תורשתיים מחלות נפש נוצרות גם מכשלים בפעילות המוחית. סכיזופרניה נוצרת גם מניוון של תאי עצב ותפקוד לקוי של המערכת הלימבית והקורטקס הפרונטלי, מניה דיפרסיה מושפעת מחוסר איזון בין ההמיספרה הימנית לשמאלית, הפרעה טורדנית כפייתית מכשל תפקודי של גרעיני הבסיס הבזאליים גנגליונים או חוסר איזון בלולאות המשוב. דיכאון וחרדה מחוסר איזון במוליכים העצביים וליקויים במערכת העצבים הסימפתטית.

פיניאס גייג׳ אינו היחיד שפגיעה מוחית הובילה אצלו לשינוי קוגנטיבי -רגשי. בשנת 1953 הנרי מולייסון בחור צעיר שסבל מהתקפי אפילפסיה עבר ניתוח מוח שמטרתו הייתה לרסן את עוצמת ההתקפים. במהלך הניתוח נשאב ההיפוקמפוס שלו במכשיר דמוי קשית. לאחר הניתוח התברר שהנרי סובל מאמנזיה אנטרוגרדית (כשל ביכולת לפתח זכרונות חדשים). הוא לא זכר את הרופאים שטיפלו בו מדי יום או מה עשה לפני חצי שעה. המוח שלו לא היה מסוגל לייצר זכרונות חדשים ולשמר חוויות חדשות.

תרשים של מוח רגיל בהשוואה למוחו של הנרי מולייסון

בשנת 2013 צוות מדענים מאוניברסיטת MIT הצליחו להשתיל זכרונות במוחם של עכברים. בניגוד לניסויים שנערכו בעבר בהם הושתלו זכרונות רגילים, הם השתילו גם זכרונות מזוייפים. פירוש הדבר שההתפתחות המדעית המרעישה הזו עשויה להוביל בעתיד ליכולת לשתול זכרונות בבני אדם. לצד היתרונות כגון שתילת זכרון של חופשה אקזוטית לאדם שאין ידו משגת או שתילת ידע תעסוקתי במקום תהליך הכשרה ארוך ומייגע עולה גם השאלה האתית בדבר המשחק עם זכרונותיהם וחוויותיהם של בני האנוש, אך אין ספק שהנרי מולייסון ואנשים כדוגמתו שחוו פגיעה בהיפוקמפוס היו נהנים מהחידוש המדעי.

הפיזיקאי: מיצ׳יו קאקו מציין כי הפיתוחים החדשים בתחומי האלקטרומגנטיקה, תאי עצב , גנטיקה והבינה המלאכותית יובילו לכך שבעתיד בנוסף לשתילת זכרונות ניתן יהיה לשפר את רמת האינטילגנציה ולקדם שליטה מוחית שתאפשר לאנשים עם פגיעות נוירולוגיות לשלוט על איברי גוף מלאכותיים אשר יחליפו את אלו שחדלו מלפעול.

בשנת 2009 מצאה ד״ר מרל קינדט ושות׳ מאוניברסיטת אמסטרדם כי שימוש בתרופה פרופרנולול שהייתה מיועדת במקור למחלות לב, יכול לסייע במחיקת זכרונות שליליים. אין ספק שתרומתו של הניסוי מעלה תקוות רבות בייחוד בקרב הלוקים ב- PTSD (תסמונת פוסט טראומטית), אך שוב מעלה תהיות רבות בנוגע למוסריות של מחיקת זכרונות ועד כמה הדבר יכול לפגוע בזכרונות חיוביים.

נורמן דוידג׳ הפסיכיאטר והחוקר מציע לנו בספרו עטור השבחים התבוננות אופטימית בנוגע לשינויים של המוח. דוידג׳ סוקר מחקרים אמפיריים נרחבים אשר נערכו על ידי טובי חוקרי המוח בעולם כיום המוכיחים לנו כי בניגוד לדעה שהייתה רווחת במשך שנים, בה המוח מגיע להתפתחותו הסופית בתקופה מסויימת בחיים ולא משתנה עוד, כי המוח הוא למעשה פלסטי וביכולתו לפצות על עצמו גם במקרים של פגיעה או ליקוי באמצעות אימון קונסיסטנטי ושינוי סדר המפות במוח המאפשר לחלקים אחרים לפצות על החסך שנגרם לחלק הפגוע. גמישותו של המוח מאפשרת לו להסתגל לשינויים מחדש. חקר הנוירופלסטיות של המוח יוביל לשינוי מהפכני בדרכי הטיפול בהפרעות נוירולוגיות, נפשיות וליקויים פיזיולוגיים.

אני מתבונן בהשתאות על התהליכים שעוברים על מדעי החברה ומדעי המוח. הפסיכולוגיה שעד לפני מספר עשורים שורשיה עוד היו נטועים בטיפול פסיכואנליטי מייגע, החלה אט אט להשיל מעליה את התיאוריות הנוקשות ועם כניסתן של הגישות החברתיות של בנדורה, ההתנהגותיות של ווטסון, סקינר וקוהלר והקוגנטיביות של אליס ובק הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהמדעים המדוייקים ומבוססת במידה רבה על מחקרים אמפיריים. אם היום כאשר אנו חושבים על טכנולוגיה ובמוחנו עולות אסוציאציות של טלפונים חכמים ואפליקציות, בעוד עשורים מועטים ייתכן כי מטופל הסובל מפוסט טראומה יוכל להכנס לחדרו של המטפל ולקבל גלולה אשר תשכיח ממנו את הזכרונות הרעים. אנשים עם חווית ילדות קשות יוכלו להחליף אותן בחדשות באמצעות גירוי חשמלי בנוירונים, ילדים עם בעיות קשב וריכוז יוכלו לשפר את כישורי הלמידה בעזרת תוכנות מחשב שישנו את מפות המוח שלהם ואנשים עם מוגבלויות גופניות יוכלו להלך בכוח במחשבה או לראות לראשונה. מה שבטוח הוא שאנו עומדים בפני מהפכה מדעית בכל הנוגע לטיפול פסיכולוגי אשר יכניס משתנים חדשים לתמונה ביכולת השיקום ויעמיד לצד הגישות הפסיכותרפויטיות המתקדמות כלים חדשניים שישמשו לשיתוף פעולה הדוק גם במקרים שהיו נחשבים בעבר לבלתי פתירים.

(c) כל הזכויות שמורות לתמיר גארי

ביביליוגרפיה:

The incredible case of Phineas Gage  by: Mo Costandi  (2006)

The Role of the Temporal Cortex in Certain Psychical Phenomena by:  Wilder Penfield  (1955)  The journal of mental science

The stigmatization of mental illness by: Stephen P. Hinshaw (2005)

Neuroscientists plant false memories in the brain by: Anne Trafton (2013)

Michio Kaku- The future of the mind (2014) Publisher: Doubleday

Beyond extinction: erasing human fear responses and preventing the return of fear  by: Merel Kindt, Marieke Soeter, Bram Vervliet  (2009)

The Brain That Changes Itself by: Norman Doidge  (2007) Publisher: Viking Press