מאמר חדש: הצבת גבולות

הצבת גבולות

מאת: תמיר גארי

הצבת גבולות היא חלק חשוב ובלתי נפרד מהתפתחות בני האדם ובעלי החיים. בטבע הצורך בגבולות ככלי חינוכי והישרדותי הנו בעל מעלה עליונה ליכולת הקיום. חסך בגבולות יכול להוביל לקריסה של המערכת הסוציאלית בקרב חיות להקה ולהעמיד בעלי חיים במצבי קיצון וסכנת חיים. דרך התנהגות מאוזנת הינה כלי נדרש בקרב הסובבים אותם. נסו לדמות מצב בו אריה מתבגר קורא תיגר על מנהיג הלהקה או גור כלבים המנסה לקחת עצם מפיו של כלב בוגר. התגובה לאקט מסוג זה תהיה קשה ובלתי סלחנית ובמקרים מסויימים אף קטלנית. בעלי החיים באינסטינקט ההישרדותי שלהם, אינם יכולים לאפשר בקלות ראש חציית גבולות אשר עלולה לסכן את מעמדם או קיומם.

בני האדם שלא בשונה מבעלי החיים נמצאים גם כן במאבק קיומי והשרדותי על חייהם ולמרות שאינם רואים שווה בשווה את ההשוואה, גם הם מגיבים לעיתים בסיטואציות שונות באופן לא רציונאלי ומתוך תחושה שעליהם להלחם על מנת לשקם את מעמדם. תחושות של עלבון ופגיעה בכבוד נענות בתגובה אלימה ואגרסיבית אצל אנשים המתקשים בעיבוד מידע ומייחסים משקל כבד למה שלדעתם נדמה כנסיון לפגוע בהם. הריאקציה שלהם בסופו של דבר אינה שונה ואף עשויה להיות קיצונית משל בעלי החיים. סירובה של אישה להיענות לחיזור, ריב על חניה,  מילה שלא נאמרה במקום, אדם שעקף בתור וגרם לתחושת עלבון, הם רק חלק קטן מהמצבים בהם אנו נתקלים ונאלצים להתמודד מדי יום. התגובה בה ננקוט למעשים אלו, קשורה במידה לא מבוטלת בדרך בה חונכנו וביכולתם של ההורים שלנו להציב לנו גבולות.

ילדים אשר גדלו עם חסך בהצבת גבולות הם בעלי סבירות גבוהה לחוסר שליטה בתוקפנות. לערך של הצבת גבולות מצד ההורים חשיבות מכרעת בבניית אישיותו של הילד. פינוק מוגזם או חסך בגבולות יובילו לדמות בעלת ערך עצמי נמוך אשר עלולה לפתח תסביכים חברתיים, קשיים בהסתגלות למערכת החינוך, אלימות בתוך המשפחה, התנהגות אגרסיבית וחוסר יכולת להתמודד עם אכזבות ודחיית סיפוקים. את ההתנהגות המתבטאת בחוסר סובלנות ושליטה מבטא הילד תחילה במאבקים אל מול הוריו, מביא אותם עימו אל הגן, מערכות החינוך, הקשרים החברתיים ובעתיד אל מערכות היחסים הזוגיות שלו ומקומות התעסוקה. מה שמתחיל כהתנהגות אופיינית ונורמטיבית לכל ילד כחלק משלבי ההתפתחות, הופכת ללא חסמים לאישיות קשה כלפי הסובבים ומקשה על האינדיבדואל כלפי עצמו.

הצורך של ילדים בבחינות ועימותים אל מול הוריהם, הוא צורך התפתחותי נורמטיבי, אשר מטרתו לשפר את המעמד והעצמאות שלהם ולזכות בתשומת ליבם של ההורים, לכן בד בבד עם הרצון שלנו להבין ולתמוך בצרכים הרגשיים שלהם, כדאי שתהיה הבנה שלצד אותה פתיחות כלפי הילד במאבקים שלו, מומלץ לאחוז גם בעמדה חד משמעית ובלתי מתפשרת במצבים בהם הילד חורג בהתנהגותו ומעשיו. אין זה אומר שעלינו להכנס למאבקים עם הילד על כל דבר ועניין. אחת ההמלצות החשובות להורים היא הצורך בהבנה, כי יש לברור את המלחמות אליהן אנו נכנסים עם ילדינו ולהמנע ממאבקים מיותרים וחסרי משמעות. הורים רבים מוצאים לנכון להתעמת עם ילדיהם על דברים בנאליים ובעלי חשיבות נמוכה כגון: התלכלכות של ילד בזמן משחק, חובתו לסיים את כל האוכל בצלחת וכו׳. כאשר אנו בוחרים לנהל מאבקים מרובים עם הילדים תוך צמצום מרחב התמרון שלהם, אנו דוחקים אותם לפינה בה הם חשים כי עליהם להלחם על כל נושא כיצר הישרדותי או שאנו מדכאים את הבטחון העצמי ומעכבים את יציאתם לעצמאות  מאחר ואנו הופכים אותם לתלותיים ברצונות שלנו המתבססים על צורך בשליטה שלנו וכניעה של הילד. מאידך ישנם הורים, אשר נמנעים מהצבת גבולות בין אם מתוך פינוק ואמונה שהילד צריך לקבל כל דבר שעולה על רוחו, חוסר רצון מעימותים או מפני שאינם מעריכים בצורה נכונה את החשיבות הרבה שיש לכך.

באמצעות הצבת גבולות בסיטואציות בהן הילד שוגה או מגיב בצורה רגשית יתר על המידה, אנו למעשה מלמדים אותו להשתלט על הרגשות שלו, לייצר תהליך נכון של עיבוד מידע וקבלת החלטה מושכלת. תהליך זה ללא ספק אינו קל ודורש מחוייבות ועקביות מצד ההורים והבנה כי לצד העימותים ופרצי הרגשות הנלווים לתהליך, התוצאה הסופית של ילד מאוזן מבחינה התנהגותית ורגשית הוא אחד הכלים החשובים עמם אנו משלחים אותו לעולם. ילד אשר מצטיין בלימודים אך נכשל מבחינה חברתית יתקשה בבגרותו, ילד המסרב לקבל מרות ומגיב בתוקפנות כלפי הסובבים אותו, יהפוך לאדם אגרסיבי, נטול אמפתיה לזולת ועם קושי כבד בשליטה על יצרים. הרי זה אבסורד לחשוב שהצבת גבולות של הורים כאשר ילדיהם רצים לכביש, משחקים עם חוטי חשמל או מתקרבים לכיריים נתפסת כלגיטימית מאחר והיא מגוננת ושומרת על בטחונו האישי ואילו סירוב לכל גחמה או בקשה מעוררת רגשות אשם בקרב ההורים ונתפסת בעיניהם כמאכזבת.

בראש ובראשונה עלינו להאמין שהגבולות אותם אנו מציבים הם הכרחיים כצורך התפתחותי תקין של ילדינו בכל אחד משלבי ההתפתחות של חייהם. העולם מושתת על כללים וערכים אותם הם יצטרכו לאמץ כחלק משילובם בחברה. חסך בהצבת גבולות יוצרת בלבול אצל הילד אשר רק מגבירה את התסכול וחוסר האונים שלו.

בכך שכבר בגיל צעיר אנו קובעים שעת שינה מסודרת, מקפידים על הכנת שיעורי בית, אכילה מזינה, אנו מחזקים את הבנתו בצורך של סדר ומסגרת בחייו. הנטייה של חלק מההורים לחשוב על עצמם כהורים רעים בגלל שהם מציבים גבולות היא שגויה מיסודה. הילד שלנו לא ישנא אותנו או ינטור לנו טינה. ההפך הוא הנכון! באמצעות הקפדה על גבולות אנו מטפחים את הילד לחיים עצמאיים, מחזקים את היכולות החברתיות שלו ומלמדים אותו כיצד להיות בעתיד הורה חזק, יציב ולא כנוע. הצבת גבולות מייצרת דמות חזקה וראויה לחיקוי המשרה בטחון עצמי מעצם העובדה שהיא משדרת כי ניתן לסמוך עליה בקבלות החלטות ועזרה.

הפסיכואנליטיקאי מסעוד חאן טען כי אנשים אשר לא חוו הצבת גבולות בילדותם כתוצאה מגוננות יתר של הוריהם, עוברים ממצב של אומניפוטנציה (תחושת כל יכול) למצב של אימפוטנציה. אנשים אלו נעדרי הבנה פרקטית של כוחם, מה שפוגע בתפקודם הסוציאלי ומתבטא בגילויי תוקפנות מצד אחד וויתור מצד שני.

לשם כך הצבת גבולות מעבירה מסר לילד, כי הוא אינו כל יכול וכי הוא אינו יכול להשתמש בכוחו ורצונותיו ללא התחשבות בזולת תוך העמדת הגחמות הפרטיות שלו על פני טובת הכלל. העולם אינו יתאים את עצמו לצרכי הילד, הילד ייאלץ ללמוד כי לצורך השגת הרמוניה עם הסובבים אותו, יהיה עליו להתאים את עצמו לעולם, לאמץ גישות של התפשרות, להתמודד עם אכזבות, דחיית סיפוקים ועם העובדה שלא כל דרישה שלו תיענה בחיוב. לעיתים הוא יקבל את מבוקשו, לעיתים ידרש לנהל משא ומתן ולעיתים ידרש להפנים כי זה בלתי אפשרי.

הצבת גבולות מתבטאת ביכולת של ההורה שלא להכנע לכל דרישה של הילד כבר מגיל צעיר כאשר הוא מביע: חוסר רצון ללכת לגן, לוקח סיכונים מיותרים, אינו מקבל את העובדה כי לא יקבל את הממתק שחשק במכולת ומתנהג באלימות כלפי הסובבים אותו. בשלבי ההתפתחות המוקדמים כאשר אלו הסיטואציות עמן נאלצים ההורים להתמודד, המסר שהם זקוקים להעביר הוא דחיית סיפוקים, התמודדות עם אכזבות והעובדה שישנם דברים אשר צריכים להתקיים כי הם חלק מהפעילות השוטפת של מהלך החיים. אך עם זאת בגישה המלווה באמפתיה כלפי האכזבה והתסכול של הילד תוך יצירת דיאלוגים שיתופיים בינו לבינם. הצבת גבולות אינה דורשת התנהגות תקיפה אלא הבנה ושיתוף מצד הילד בתהליך החינוכי שכן מטרתנו היא לייצר שותפות המתבססת על הרמוניה והבנה ולא מערך שליטה צבאי בו לילד אין רשות להביע את דעתו ונגישות לצרכיו הרגשיים. ״אני מבין שאת כועסת בגלל שלא הרשיתי לך להשאר עד מאוחר ולצפות בטלויזיה, אבל מחר יש בית ספר ואני לא רוצה שתהיי עייפה. אז מה דעתך שנכבה אותה עכשיו, נלך למיטה ואני אקרא לך סיפור?״  ״אני מבין שאתה עצוב בגלל שלא קניתי לך ממתק, אבל תזכור שסיכמנו שאנחנו מקפידים לא להגזים באכילת ממתקים כי הם פוגעים בבריאות השיניים. בעוד כמה ימים כשנלך לחנות תוכל לבחור לך ממתק נוסף. בינתיים אתה רוצה שנשחק יחד בפארק?״

בשלבים מאוחרים יותר כאשר הדרישות של הילדים מתעצמות עם בקשות לרכישת מותגים, טלפונים ודברי יוקרה, אפילו אם המצב הכלכלי בבית מאפשר, רצוי שהם ילמדו להתמודד כי לא כל דבר בחיים אפשרי וזמין בהינף יד. כניעה של ההורים פוגעת בסמכות ההורית, מציבה אותם כנטולי חוסן ומלמדת את הילד שבהפעלת כוח ומניפולציות רגשיות הוא יקבל את כל מה שירצה. ילדים אלו עלולים למצוא את עצמם מתוסכלים וחסרי אונים כאשר הם נתקלים בסירוב של הסביבה להתמודד עם הגחמות שלהם.

התחצפות כלפי מורה או בן משפחה צריכה להיענות בהסבר רגוע שהתנהגות כזו אינה מקובלת ודרך זו אינה תואמת את החינוך בבית. תופעות של אלימות צריכות להיות מגובות בתגובה נחושה וחד משמעית! גישה סלחנית במקרי תוקפנות היא בית גידול להפרעות התנהגותיות. על הילד ללמוד כיצד להעמיד גבולות לביטויי הזעם שלו ולהתמודד עם תסכול וכעסים. להפנים כי מותר לו לכעוס, להיעלב ולהתעצב, אך אסור להרביץ.

התעלמות או כניעה לילד במקרים של אלימות, מכשירים את הקרקע לאסקלציה. המסר שלנו כנגד אלימות חייב להיות נחוש. במקביל עלינו לברר עם הילד את הסיבה להתנהגותו כי במעשיו הוא משדר לנו שהוא נמצא במצוקה וזקוק לסיוע שלנו. אלימות היא תוצר של חסך או קושי רגשי של הילד אשר זקוק ליחס ותיווך מצד הוריו.

עקביות היא מילת המפתח בהצבת גבולות. מאחר ולילדים יכולת יוצאת דופן לבחון את הוריהם באופן עקבי ולעקוב אחר תגובותיהם, גישתם צריכה להיות עקבית. ילדים שלמדו כי ניתן להתיש את ההורה יפתחו דפוסי התנהגות של נדנוד וחזרתיות על ההתנהגות הלא רצויה שכן היא מקנה להם תשומת לב.

נינוחות- מערכת היחסים המשפחתית מושתת על שיתוף פעולה ואמפתיה לצרכים של האחד לשני. ילדים נאבקים על מנת לבסס את עצמאותם, לחזק את מעמדם ולתבוע את מיקומם בתא המשפחתי. צרכים אלו הם בסיסיים ובעלי חשיבות רבה בהתפתחותו של הילד. בשעה שהוא מתעמת אתכם מטרתו אינה להוציא אתכם משלוותכם אלא לספק צורך בסיסי קיומי שלו. לכן איבוד עשתונות יחליש את דמותו של המודל ההורי בעיני הילד ותחזק את רצונו להתעמת שכן בכך הוא משיג יחס. כמו כן תגובה אגרסיבית מצד ההורה תלמד אותו שזו הדרך להגיב ברגעי משבר.

ענישה- ענישה למעשה מחזקת את ההתנהגות השלילית של הילד, מציגה את ההורים כחסרי כישורי התמודדות ומייצרת אנטגוניזם. דרך התגובה של ההורים צריכה להתבטא בצורה של הבנה לצרכים הרגשיים של הילד בנוסף למסר מתקן התנהגות. כאשר הילד שוגה הוא זקוק לדמות אשר תסביר ותכוון אותו בצורה אמפתית להתנהגות הרצויה. לכן כדאי לייצר דיאלוג על מנת להבין את הסיבה לאירוע, להסביר לילד את הטעות שביצע ולנתב אותו כיצד ניתן לתקן אותה. בתחילה נסייע לו  בהכוונה וכאשר ידגים כישורי התמודדות עצמאיים לאפשר לו לבצע את התיקון בעצמו.

על המסר המתקן להיות מידתי- גם אם החלטתם בכל זאת להעניש את הילד, עשו זאת בצורה מידתית לאירוע שהתרחש. ילד שרב עם אחיו ובתגובה נמנע ממנו לשחק במחשב במשך כל היום אינו מידתי. שליחה של הילד לחדר, תהפוך את המקום הבטוח והנעים שלו למאיים. ענישה מתמדת במהלך היום, מעלה את רמת התסכול של הילד ומפתחת נקודת מבט כי כל מה שהוא עושה אינו טוב.

משא ומתן- הוא כלי חינוכי יעיל כאשר מדובר בהתנהגות לא נאותה אשר לא חצתה קווים אדומים. בעזרת המשא ומתן אנו מעניקים לילד את המקום החשוב בתא המשפחתי כאדם בוגר ובעל יכולת הבנה. ילד שזכה לפתח דיאלוג עם הוריו כאשר התנהג בצורה שאינה משביעת רצון, יחדד את כישורי פתרון הבעיות וירגיש תחושת אחריות אישית לאווירה סביבו. המשא ומתן מאפשר לילד להביע את דעתו ולהרגיש חלק מהפתרון לבעיה במקום להרגיש שהוא הבעיה. במקרים בהם נחצו קווים אדומים יכולים ההורים להשתמש בטקטיקה של דומיננטיות רגועה על מנת ליישב את הסכסוך.

זמינות ההורה- לזמינות ההורה חשיבות רבה לא רק ברגעי משבר אלא גם בחייו השוטפים של הילד. ילדים אשר ממרים את פי הוריהם ונוהגים להכנס לעימותים, אומרים כי החוויה ההורית אינה מספקת והם זקוקים ליותר תשומת לב. תפקיד ההורה הוא ללמד את הילד כיצד להגיב ברגעי משבר ולהקנות לו כלים להתמודדות עצמאית. ילדים זקוקים להוריהם לא רק כדי לעזור בשיעורים או להסיע לחוג אלא גם כחלק רגשי ופעיל בחייהם.

לסיכום

ילדים אשר מגיבים בכעס, התפרצויות זעם ואלימות כלפי הסביבה שלהם, משדרים כי הם נמצאים במצוקה רגשית. ליכולתם של ההורים במצבים אלו לקחת חלק פעיל בחייו של הילד משמעות רבה. ברגעים כאלו הוא זקוק להדרכה, תשומת לב ובעיקר אהבה. ילדים אשר חשים כי הם צריכים להיאבק על מעמדם בבית ויחס מצד ההורים, נוהגים להקשיח את דפוסי ההתנהגות שלהם ולהכנס לעימותים רבים. הצבת גבולות היא קודם כל להבין את הצרכים של הילד, לפענח את המצוקה ולתת לו הכוונה כיצד הוא יכול לשפר את דפוסי ההתנהגות השליליים שלו. בשעה שילד מפגין התנהגות שאינה מקובלת על הוריו או הסביבה, רצוי לפתוח בשיח בו הילד לוקח חלק פעיל בפתרון הבעיה. מטרת העל שלנו היא שילובו ההרמוני של הילד בחברה לצד התפתחותו, אושרו והעצמתו האישית. כאשר אנו מציבים לו גבולות, אנו מלמדים אותו כיצד להיות חלק חיובי ופורה בחברה אליה הוא משתייך ומשפרים את סיכויי ההשתלבות שלו. גבולות הן חלק ממסגרת חשובה, ילדים אשר למדו כי יוותרו להם בכל סיטואציה, ירשו לעצמם להתנהג ככל העולה על רוחם, יצפו כי העולם יתכופף לכל גחמה שלהם ויתקשו להתמודד עם דחיית סיפוקים, אכזבות וסירוב לבקשתם. הצבת גבולות שמתבצעת בצורה נעימה, תורמת גם להבנה וגם להתפחות חיובית.

(c) כל הזכויות שמורות לתמיר גארי