מאמר שבועי: הרשת החברתית כתומך רגשי

the-social-network-01

הרשת החברתית כתומך רגשי

מאת: תמיר גארי

לפני כשנה העלתי פוסט אישי לפייסבוק, שבעקבותיו כתבה לי אחת מחברותי: ״מדוע אתה מפרסם בפייסבוק? פייסבוק הוא לא פסיכולוג.״ דבריה פגעו בי, מאחר ואותו פוסט נכתב שלא במטרה לסחוט לייקים או תגובות תומכות, אלא דווקא לפרוק עומס רגשי, שהתגלע בעקבות חוויה מכאיבה. מבחינתי שיתוף אותן רגשות הייתה הדרך שלי לחלוק את הכאב, לדבר עליו ולשפר את מצב רוחי תוך כדי מעשה.

פייסבוק הוא פלטפורמה חברתית. חלק מהחברים בו בוחרים לשתף אינטרסים ותחביבים משותפים, חלק על מנת לשתף את חוויותיהם ותחושותיהם ולחלק משמש כשופר פוליטי, חברתי או מקום להבעת דעה. אני משוכנע, כי כבר נעשו מאות מחקרים על השפעתן של רשתות חברתיות, אך אני רוצה להתייחס לכך במובן הפסיכולוגי-רגשי ועל השפעותיהן לטוב ולרע.

הרשת החברתית תפסה מקום נכבד בחיינו ואין ספק שאצל רבים מאיתנו כולל עבדכם הנאמן, היא משמשת ככלי בידורי ותעסוקתי בחלק נכבד של החיים. אחת הטענות הנאמרות בתדירות ע״י מקטרגי הרשת, היא איבוד היכולת הסוציאלית האמיתית של הגולשים. הפגיעה במרקם החברתי ובקשר הפיזי בין אדם לחברו. האם הרשת החברתית אכן הופכת אותנו לעצלים בכל הנוגע ליצירת קשרים מחוץ לצג המחשב? ובכן דעתי חלוקה בעניין ואי אפשר לקבוע באופן חד משמעי האם היא מזיקה או מועילה ליכולתו של האדם ליצור קשרים חברתיים ולתחזק אותם.

אחת התיאוריות של אריקסון כהוגה דעות באסכולת האגו הייתה: שייכות חברתית. לפי אריקסון: שייכות חברתית – תחושה של שייכות לקבוצה חברתית מסויימת ולאידיאלים שאותם היא מקדמת, המעניקה הרגשת ביטחון. בידוד חברתי (כגון זה המאפיין הפרעת אישיות סכיזואידית) הוא תוצאה של כשלים בתחושת השייכות החברתית המרכיבה את זהותו של היחיד. כלומר אדם המשתייך לקבוצת אנשים עם מכנה משותף ימצא את עצמו נמנע ממצבים של בידוד חברתי, מה שיתרום לתחושת הבטחון העצמי שלו. יש לזכור שדברים אלו נכתבו לפני עידן הפייסבוק והאינטרנט.

כפלטפורמה חברתית פייסבוק ביצע בדיוק את אותה משימה. אנשים ממגזרים ומגדרים שונים, אנשים חסרי יכולת פיזית-פרונטלית ביצירת קשרים חברתיים, אנשים הסובלים מחוסר בטחון עצמי וחרדה חברתית ואנשים עם דימוי עצמי נמוך, מצאו בפייסבוק דרך יוצאת מן הכלל לשפר את הכישורים החברתיים שלהם, נמנעו מנידוי עצמי-חברתי ומהחמרת פוביות חברתיות. אנשים שחששו, כי דעתם לא תתקבל בחיוב, ציוותו את עצמם לקבוצת חברים המאמינה באותה דרך או גישה וכך יכלו לקבל משוב חיובי ורוח גבית. הרשת הפכה למעשה במקרים מסוימים לבית ספר הדוגל בתלבושת אחידה.

מאחורי המקלדת אנשים אינם נשפטים על פי המראה החיצוני שלהם או המותג אותו הם לובשים. אך מאידך קיימת הרבה ביקורת ולעיתים פוגענית על רקע אי הסכמה פוליטית וחברתית.

עצם קיום קשריים חברתיים אלו, לא רק תרם לבניית בטחון עצמי, אלא גם לסוציאליזציה והיכולת ללמוד ולשתף אנשים אחרים בחוויות רגשיות, מועקות ומצוקות. למעשה הרשת החברתית אכן תפסה מקום נכבד כפסיכולוג התורן של החברים בה. ומדוע לא? הרי פסיכולגים רבים תומכים בקיום טיפול קבוצתי כחלק מגישות הפעולה שלהם. השימוש בקבוצה טיפולית, מאפשר במקרים רבים להישגים יוצאי דופן, אשר לא יתממשו כהלכה בטיפול פרטני. מלבד זאת גורסים הפסיכולוגים, כי עצם המשוב החברתי אליו נחשפים חברי הקבוצה הטיפולית הוא מצויין עבורם.

אם כך החוסר היחיד ברשת הוא חוסר הימצאותו של המנחה. אין חולקין על כך שלמנחה תפקיד חשוב בהדרכת הקבוצה, אך במקרים בהם ישנם אנשים עם ״תקיעות״ טיפולית״, חוסר יכולת כלכלית, כשלון מטיפולי עבר או אפילו אם הם מטופלים כרגע בטיפול פרטני ומנצלים את הרשת לתמיכה חברתית הרי זה משובח.

אם זאת יש להעמיד את תפקידה של הרשת כתומכת רגשית בלבד ולא כתחליף לטיפול רגשי אצל בעל מקצוע. ההבדל בין תמיכה רגשית לנסיון טיפולי הוא תהומי ולכן כל הלוקח על עצמו אחריות לשמש כפסיכולוג אינטרנטי, יכול לגרום נזק ממשי לחבריו. כמו כל דבר בחיים, יש לדעת כיצד לנצל ולמקסם עד גבול מסויים כל יתרון הניתן לנו בחיים ובמטרה להקל על מכאובים רגשיים. הרשת מעניקה לנו הזדמנות יוצאת דופן להשתמש בשירותים שלה, על מנת לחזק את עצמנו חברתית ובמידה רבה מסייעת לנו להעמיד מראה אל מול עינינו ולבחון את התנהגותנו כלפי החברה וכלפי עצמנו בצורה ויזואלית וממשית מאין כמוה. כמה פעמים חשבנו לעצמנו באינטראקציה עם אדם אחר, לו הייתה לנו את האפשרות להקליט אותו ולהקרין לו את הסרט לאחר מכן על מנת שיוכל לבחון את דרך התנהגותו. ובכן פייסבוק משרת בדיוק את אותה מטרה. ברגע בו העלינו פוסט או הגבנו לדבריו של אחר לא רק שאנו נקבל משוב לדברינו, אלא גם ניתנת לנו האפשרות לשוב ולבחון את מעשינו, לרשום לעצמנו הערות ולדעת לתקן אותם. כלי זה הוא נהדר כמדריך לשיפור התנהגות ולמידה עצמית. כמה פעמים מצאנו עצמנו מוחקים תגובה או פוסט לאחר שקראנו אותם שנית?

מצד שני יש לרשת החברתית מספר חסרונות: הקיבעון שאנשים מסויימים בוחרים בה כאופציה חברתית, מונעת מהם כישורים סוציאלים בסיטואציות חברתיות פיזיות ומקהה את היכולת לתקשר במצב של אדם מול אדם. אצל חולי אגורופוביה לדוגמא המצב יכול להביא להחמרה קיצונית, עד מצבים בהם אפילו שיפור קליל ביכולת שלהם להתמודד עם יציאה מהבית תדוכא באופן חמור. אצל הסובלים מפוביה חברתית תתכן הקצנה במצב, עד המנעות טוטאלית ממפגשים עם בני אדם הנמצאים מחוץ לצג המחשב. גדר ההגנה הוירטואלית שמעניקה הרשת, פוגעת באותם אנשים בכך שהיא למעשה מייצרת בטחון עצמי קוסמטי תלוי פס רחב. במבחן המציאות, כאשר ייאלצו לעמוד במצבים מעוררי פוביה, הם נתונים לכשלון היוביל לקריסת יכולת ההתמודדות הפיזית-מנטלית-רגשית. דמו לעצמכם סיטואציה מוכרת בה כלב טריטוריאלי אך חסר בטחון עצמי נמצא מאחורי גדר של בית. הרי סביר להניח כי מאחוריה הוא יתנהג ככלב דומיננטי, יקפוץ על הגדר וינבח בצורה אגרסיבית. אך ברגע בו היינו פותחים את אותה גדר והוא היה נאלץ לעמוד אל מול האיום באופן פיזי, סביר להניח שהיה נסוג בבושת פנים.

אצל ילדים לעומת זאת אני מתנגד לשימוש מופרז ברשת החברתית. לילדים יכולת טובה משל מבוגרים ליצור קשרים חברתיים מגוונים, לכן השימוש ברשת כתחליף למפגש פיזי הנו פגיעה בכישורים הסוציאלים של הילד. גם אצל ילדים אשר סובלים מדחייה חברתית או ליקויים חברתיים, הרשת צריכה לשמש כאמצעי הזנקה לצורך שיפור אותן יכולות ולא החלפתן. אצל ילדים בעלי כישורים סוציאלים מפותחים, הדבר יפגע ביכולת ההתמודדות הפיזית עם ילדים אחרים ולפגיעה במרקם הנורמטיבי של מערכות יחסים. ככל שגילו של הילד צעיר, כך יש לשמר את רצונו ויכולתו הטבעית לקשרים פיזיים עם ילדים אחרים ולהמנע ככל שניתן מהתעסקות מופרזת באמצעי התקשורת השונים.

במקרים רבים בהם הרשת החברתית הפכה לתחליף פיזי, היא גם הביאה עמה את הביקורת, הפוגענות וחוסר הרחמים המאפיין ילדים רבים. תופעות של התעמרות, העלבות ונידוי חברתי מתעוררות גם שם ולמעשה שוברות את הגדר הוירטואלית בה מרגיש הילד מוגן. במצב זה שבה אל חיק הסוציאליזציה אותה ביקורת מרושעת על מראהו החיצוני של הילד, תכונותיו ומדגישה באמצעות תיוגים ותמונות את ההבדלים הכלכליים, אשר אותם היא אמורה למתן. מקרים כאלו הובילו מספר לא מבוטל של פעמים למקרי התאבדות בקרב ילדים ובני נוער. לכן על ההורים לגלות אחריות גם כאשר הדבר נוגע לפעילויות וירטואליות של ילדיהם ולפקח על כך בדיוק כפי שהיו מפקחים בעת שמרשים להם לצאת ממפתן הבית.

האם אפשר להאשים את הרשת החברתית בהעלאת כמות ההתאבדויות בקרב בני נוער? יכול מאוד להיות. התעללויות היו וימשכו גם מחוצה למחשב וילדים רגישים במיוחד אשר סבלו מהצקות והתעמרויות קשות מקרב חבריהם, סביר להניח כי כאשר יידחקו חברתית לפינה יגיעו למצב אובדני, אבל היכולת של הרשת ובתפוצה שלה בקרב אנשים רבים יותר, גם חושפת את הילד לסיטואציות קשות יותר.

במצבים מסויימים הרשת החברתית יכולה להחמיר רבות את המצב, אך במקרים מסויימים עלולה לתרום בעקבות פיקוח של אדם מבוגר אחר ההתרחשויות ואף התערבות של ילדים אחרים. על כל הורה חלה אחריות לעקוב ולנטר את הפעילות של ילדיהם על מנת למנוע מצבים כאלו. ואם ילדיכם זועקים בשם חופש הפרטיות, עלינו לזעוק בחזרה בשם חופש המידע והדאגה. לעיתים עלינו להגן על הילדים שלנו לא רק מאחרים אלא גם מעצמם.

לסיכום: כמו כל סוג של הנאה בחיים עלינו לדעת היכן לשים לה גבול בכדי שלא תפגע ברובד אחר של החיים. להבין כי המרחב הוירטואלי אינו משמש תחליף ליצירת קשרים פיזיים, אלא על מנת לעודד קשרים ופתיחת הזדמנויות להיכרות עם אנשים חדשים בחיינו. להמנע משימוש מיותר בתוקפנות וזילות האחר בשם קלות ההקלדה ולקחת בחשבון, כי מאחורי כל שם, ניצב אדם עם מכלול רגשות.

(c) כל הזכויות שמורות לתמיר גארי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s