ילד של אף אחד

ילד של אף אחד

מאת: תמיר גארי

 

אדלר הדגיש את חשיבותה של תחושת השייכות ותרומתה להתפתחותו התקינה של האדם. ויניקוט תבע את המונח: ״אם טובה דיה״ המשקף את יכולתה של האם להיענות לצרכיו של תינוקה בשעה שהוא זקוק לה. בולבי הדגיש את חשיבותם של זמינות, בטחון, חום ואהבה מצד ההורה.

ילדים רבים אינם זוכים לקבל במהלך חייהם את הצרכים הבסיסיים והכל כך חשובים מצד הוריהם ובמקרים מסויימים נתקלים בניכור, התעלמות ואף פגיעה פיזית ורגשית אשר משסעת את נפשם והתפתחותם. מאמר זה מוקדש לכל אותם ילדים מופלאים.

ילד של אף אחד אי שם נולד. כשיצא מרחם אמו ככל תינוק חיפש הוא מיד את המגע החם והרך של אמו. היא אחזה בו והצמידה אותו בחוזקה אל גופה והעניקה לו את השלווה לה היה זקוק כל כך. המעבר החד מהרחם המגונן אל אוויר העולם, אורות מסנוורים ולצידם עיניים מביטות מכל הכיוונים הוא ללא ספק גורם מעורר חרדה ותהיות. מה הוא לוודאי חשב לעצמו בעודו נחשף בכזו עוצמה לכל אותם גירויים חדשים? ילד של אף אחד למד במהרה להכיר את קולה וריחה של אמו. הוא ידע כי אם יבכה יזכה ליחס אוהד מצידה. תחושת האובדן בפרידה מהרחם התחלפה בתחושת בטחון בדמות האם המטפלת והדואגת וככל ילד הוא קיווה כי תחושה זו תעמוד לצידו במהלך חייו ובשלבי ההתפתחות שלו. ככל שהימים חלפו הוא למד להכיר את אביו ואחיו ולראות בהם כדמות דואגת ואוהבת. הוא החל לפתח רגשות של קרבה לאותן דמויות ובנה עימן קשר חזק ויציב. החיים נראו קסומים עבורו. לצד תגליות חדשות וחקר הסביבה הוא נתקל גם בקשיים רגשיים ומצוקות ולמד כיצד להשתמש בהוריו במטרה שיעניקו לו יד. הימים חלפו והוא בגר מתינוק לילד שמח ומאושר. באותו רגע היה נדמה לו כי שום דבר לא יכול לערער את שלוותו ומוחו התמלא אט אט בזכרונות נעימים. כשהגיע לגיל שלוש הוריו נפרדו, הוא אינו זוכר צעקות או ריבים, רק את חסרונו של האב. באותה תקופה עוד זכה לפגוש אותו מדי כמה ימים, דבר שהיה ממלא אותו בשמחה ובטחון. שנתיים לאחר מכן החליט אביו לעזוב את הארץ ולקח עמו את אחיו. השבר שנוצר בליבו היה כבד מנשוא. הזכרון בו נפרד מהם רגע לפני שעזבו לתמיד ייחרט לעד וילווה אותו כל חייו. הוא בכה בקול רם ולימים כאשר יפגוש את אחיו, הוא יספר לו כיצד נשמעו זעקותיו למרחק בעוד האוטו מתרחק מהבית. ללא הסברים וללא הכנה הוא איבד בן רגע את מרבית משפחתו ונותר עם אימו. באותו רגע תלה את כל תקוותו כי היא תספק את צרכיו הרגשיים ותקל על השבר. תקוותיו נגוזו במהרה שכן אימו שהתקשתה להתמודד עם הפרידה והיכולת להכיל את הכעס שנוצר בעקבותיה, הפנתה את תסכוליה כלפיו. בתחילה עמלה על מנת להעמיק את הקרע בינו לבין אביו מתוך צורך ילדותי בנקמה. בכל פעם שהתקשר כדי לשוחח עם בנו, הייתה חוטפת את הטלפון ומתחילה לצעוק עליו. הצעקות הובילו לירידה משמעותית בכמות הטלפונים שהיה מקבל. בתחילה היו שבועיות ולאחר מכן חודשיות ולבסוף נעלמו כמעט לחלוטין. בתוך הכאוס שנוצר בין הניצים אף אחד מהם לא הצליח לגבור על כעסיו ולמחול על כבודו ולו למען נפשו של הילד. במקום זאת השתמשו בו ככלי ניגוח של האחד בשני ובעוד הם מספקים את יצרם, הוא נמוג לאיטו. מילד חייכן הפך לילד מופנם ומרצה. על מנת לזכות במעט אהבה וחמלה עשה כל שביכולותו להעניק את מלוא אהבתו. בתחילה כלפי משפחתו הקרובה ולאחר מכן כלפי חבריו. הוא היה כה זקוק לאהבה עד שהיה מוכן לעשות הכל עבורה. בעוד השניים מסיתים זה נגד זה, הוא חיפש את הישועה מצדדים אחרים במשפחה, אך גם שם זכה לניכור. סבתו תיעבה אותו והאשימה אותו על היותו בנו של אביו. במשך שנים כינתה אותו: הבן של אבא שלו ונמנעה מלהשתמש בשם בו ניתן לו עם לידתו. עבורה הוא סימל את הנזק שנגרם לאימו כאילו לו הייתה יד בדבר. היא הפלתה אותו לעומת נכדיה האחרים, עלבה בו בשמות גנאי והפליאה בו את מכותיה אם לא סר למרותה. ילד של אף אחד נותר לבדו בעולם. כל טוב הלב והדאגה שהשקיע לא הניבה לו פרי, אך הוא לא הפסיק לנסות. רגשותיו נמחצו אך הוא סירב להרים יד בכניעה. הוא המשיך לחפש את האהבה שלה היה כה זקוק. עם הזמן הכאב הרגשי החל לתת בו את אותותיו והבעיות החלו לצוף. אימו שהייתה כה כעוסה הפנתה את זעמה במלוא עוצמתה וכעת בנוסף לכאב הרגשי נוסף גם כאב פיזי. זכרונותיו הטובים נעלמו ובמקומם נצרבו זכרונות של כאב ובכי. כדי להמנע ממכותיה היה בורח לשירותים ומחזיק בכל כוחו את ידית הדלת כדי שלא תוכל לפתוח אותה. באחת הפעמים הוא נס לחדרו ובעוד הוא מחזיק את הידית, היא שהבינה כי לא תצליח לפרוק את זעמה שבה עם מטאטא וניפצה את זגוגית הדלת מעל לראשו. ככל שחשש מהמכות, היה פחד עוצמתי עוד יותר וממנו לא הצליח להתחמק. פחד זה נטע שורשיו כל כך עמוק בנפשו, שגם בבגרותו הוא עדיין מרטיט אותה. צעקותיה הרמות נשמעו מבעד לכל דלת והן היו מחרידות. הן טלטלו את נפשו וגרמו לו לרעוד בכל פעם שהיה שומע את קולה. אביו לא ידע דבר על שהתרחש, מחוייבתו הסתכמה בתשלומים חודשיים למרות תקוותו של בנו כי יבוא להציל אותו, אך לו היה חוסר עניין בחייו. ילד של אף אחד מצא את עצמו שוב לגמרי לבד, נע בין בכי לכאב. האם כל הסובבים אותו לא הבחינו במתרחש או שבחרו להתעלם ממצוקותיו? השכנים דווקא שמו לב היטב, חברו שגר בבניין סמוך אמר לו יום אחד שקוראים לבית שלו בית הצעקות וחבר אחר שאל לפשר זעקות השבר. הוא עשה נסיון לשכנע אותם כי מדובר בשכניו אך בליבו ידע היטב כי אף אחד לא קנה את דבריו. ילד של אף אחד גדל בכאב נטול אהבה ותחושת שייכות, במשך שנים ניסה למצוא לעצמו תחליף שיעזור וישקם את חייו. לאחר שבגר והביא משפחה משלו, משאלה אחת הייתה בליבו: שביתו לא יהיה בית הצעקות. במאמץ רב הצליח במו ידיו לשקם את חייו. כוחותיו ותקוותיו היו נקודות האור שהמשיכו לקנן בתוכו כמשאלה שכבר לא יהיה ילד של אף אחד. את הקרע הצליח לאחות אך החסך לעד יישאר בתוכו. הוא הצליח היטב להלחם ולנצח את מכאוביו, אך נצחנו הגדול מכולם הוא שנשבע שילדיו לא יהיו לעולם ילדים של אף אחד.

(c) כל הזכויות שמורות לתמיר גארי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s