מכתב פתוח למורים

מתנת ההוראה

מאת: תמיר גארי

בשנה החולפת נקרתה בדרכי הזכות לטפל במספר מורים המשתייכים למערכת החינוך הציבורית אשר עבודתם מתפרשת על כל שכבות הגיל, החל בבית הספר היסודי ועד התיכון. החשיפה לעבודה עימם פתחה בפני כמטפל זווית התבוננות חדשה, שכן יש לי היכרות טובה עם המערכת גם מעבודה עם ילדים, כאב לשתי בנות וכבן למורה ומחנכת אשר לימדה למעלה משלושים וחמש שנה. מקצוע ההוראה הוא ללא ספק אחד המקצועות המאתגרים והחשובים לטעמי. היכולת של מורה להצמיח בכל פעם דור חדש של ילדים משכילים ותורמים לחברה הינה בעלת דרגת חשיבות עליונה. אין ספק שבמדינת ישראל הוא נחשב למקצוע לא מתגמל בלשון המעטה ולכן גם מאבקים וחיכוכים רבים אופפים אותו. מצדדי החינוך האיכותי קוראים ובצדק להעלות את שכרם של המורים על מנת לספק להם תמריץ בעבודתם ולנתב את המצטיינים באקדמיה לכיוון ההוראה. המקטרגים מאידך מבקרים את עייפות החומר והרמה הפדגוגית של המורים הקיימים ומשתמשים בכך כתירוץ להשאיר את השכר הנוכחי על כנו. אין ספק שכל מקצוע המתגמל בצורה נאותה את עובדיו, זוכה להשקעה נמרצת מצידם אך מצד שני נשאלת כאן גם השאלה החשובה: האם עצם העובדה שהמקצוע אינו מתגמל דיו כלכלית היא סיבה מספקת להתעלם מהתגמולים האחרים הטמונים בחובו? הוראה מבחינתי אינה שונה בכהוא זה מכל מקצוע טיפולי אחר בעל חשיבות, שכן למורה האינדיבידואל ניתנת האופציה להשתמש בתפקידו להרבה מעבר אם רק יחפוץ בכך. אדוארד בריית׳ווייט שאת דמותו גילם סידני פואטיה בסרט הבלתי נשכח ״לאדוני באהבה״ היה מורה מהזן הזה. מורה שהגיע ללמד בבית ספר של נערים ונערות משכונות מצוקה ללא שום רקע חינוכי וחברתי תקין והביא אותם להישגים יוצאי דופן והוא לא היחיד. ברחבי העולם ובישראל קיימים מורים רבים אשר רואים בעבודתם כשליחות ומשקיעים יומם וליל בתלמידיהם. אם כן מה מניע את אותם מורים אשר מודעים לכל ההשלכות של המקצוע ועדיין בוחרים להשתלב במערכת ולתת את כל נפשם? בזכרוני אני חוזר לבית הספר היסודי. במשך שנתיים הייתה לי מורה יוצאת דופן וכעת היא היתה אמורה לעבור ולחנך כיתה אחרת. באותו קיץ בין כיתה ג׳ ל-ד׳, אמא שלי התאשפזה בעקבות אבנים בכליות ובזמן שהיא שהתה בבית החולים, אני נשארתי אצל סבי וסבתי. עשרת הימים הללו היו מהקשים בחיי וביום הראשון ללימודים בשעה שהלכתי במסדרונות בית הספר ראיתי אותה. רצתי אליה וחיבקתי אותה חיבוק חזק ולפתע כל הדמעות שהצטברו במהלך החופש התפרצו להן. היא אחזה אותי בחזרה ובחיבוק הכל כך פשוט הזה מילאה אותי באהבה. 34 שנים חלפו מאז אותו חיבוק ואני עדיין זוכר אותו כאילו היה אתמול. שלומית המחנכת היקרה שלי ליוותה אותי שנה קסומה נוספת. שנה לאחר מכן כאשר נאלצנו להפרד, חשתי מועקה אדירה. לא איבדתי מחנכת, איבדתי אם אוהבת. בשנים שלאחר מכן הקשיים הרגשיים שליוו אותי כילד שגדל ללא אבא ועם אמא נוקשה, נתנו בהם את אותותיהם. המכאובים ששלומית הצליחה בצורה יוצאת דופן להשכיח, התפרצו ומילד שקט וחברותי הפכתי בן רגע לפרחח לא קטן. אני עדיין נושא בליבי צער כלפי המחנכת בכיתה ה׳ שנאלצה להתמודד עימי. שלומית לימים לימדה אותי את אחד השיעורים החשובים מכל על מקצוע ההוראה. המורה מתוקף תפקידו אינו רק מחנך אלא גם ובעיקר מטפל של כל ילד אשר עובר דרכו. תפקידו אינו שונה מזה של הפסיכולוג ולמעשה בעל תוקף מכופל מעצם היותו דמות מרכזית וקבועה בחיי הילד. לרשות המורה היכולת להתבונן על תלמידיו לא רק כעל ילדים המגיעים למסגרת החינוך שש פעמים בשבוע, אלא גם לאמץ אותם רגשית ולשמש למעשה כמטפל והורה משני. איני רומז בדברי על כך שזהו הדבר המצופה מאנשי החינוך שכן בעוד להורים יש מספר ילדים, הם נפגשים מדי יום עם עשרות ומאות של תלמידים. אך עדיין בקרב אלו אשר רואים את תפקידם כמעבר לכך, הרי זה מבורך. כל זאת כמובן אינו יכול להתקיים בצורה טבעית לאור המעמד הרשמי של המורה כפי שהוא נתפש בעיני הילדים, ההורים והחברה. היחס לו זוכים המורים מושפע באופן ישיר מיחס החברה אליהם ומדרך החינוך וההתייחסות של הורי התלמידים. ילדים אשר רואים את הוריהם מבזים את המחנך שלהם, למדים שזו הדרך הראויה לנהוג בו. רק שינוי מיוחל מקרב ההורים אשר יפנימו את חשיבותו של מקצוע ההוראה תגרום לכך שילדיהם יגיעו עם הכבוד האלמנטרי אותו הם דורשים בבית. אז ורק אז יצליחו לסחוף אחריהם מורים נוספים אשר יצטרפו לאלו הקיימים הרואים במקצוע שליחות מסורה ויצליחו לנתץ יחדיו את המעגל העגום של: מורה לא מתוגמל ומוערך-תסכול-חוסר רצון להשקיע-פגיעה בחינוך הילד. המפסידים בסופו של דבר הם כל הצדדים, אך מאחר והדרך צריכה להתחיל מנקודה כלשהי, אני פונה לאנשי החינוך ומפציר בהם לראות את הסגולה שבעבודתם, להבין שדווקא הילד המפריע הוא הילד הכאוב שלוודאי מגיע מרקע של חסך. בכח שלכם ניתן לרומם ולהפוך אותו לאזרח למופת או לדון אותו לחיים אפורים. לקחת תלמיד מצטיין ולנתב את דרכו לאקדמיה אינה משימה בלתי אפשרית, אך לקחת ילד עם הישגים בינוניים ומטה וקשיים חברתיים ולהפוך אותו למצטיין זוהי משימה נעלה. לצערי לא פעם נתקלתי במורים אשר מפספסים את המטרה הזו או כאלו שמראש החליטו בהשקעה מינימלית וחבל. ושוב אני אומר תפקידו של המורה אינו בא להחליף את תפקידו של ההורה. דרך החינוך תלויה בהורי הילד ולהשקעה שלהם היתרון החשוב ביותר בתפקודו הקוגנטיבי והרגשי. אז אמנם הורים לא, אך לזכות בליבו ואמונו של ילד ויצירתו מחימר ליצירת אומנות תחליף מכובד וראוי לא פחות. כאיש טיפול הייתי רוצה להאמין שגם הרופא התורן בבית החולים, הפסיכולוג בשירות החינוכי וסטודנטים למקצועות הריפוי השונים, יעניקו את מלוא מרצם לטובת המטופל שלהם גם אם אינם מתוגמלים או חשים שאינם מוערכים דיים, מאחר ולכל המקצועות הללו בשיתוף מקצוע ההוראה יש יתרון בולט מעל השאר והוא הזכות והיכולת להציל ולשקם חיים.

מטעמי נוחות המאמר נכתב בלשון זכר, אך מכוון במלוא ההערכה לכל המורות הנפלאות ולזו שנחרטה בליבי לנצח.

(c) כל הזכויות שמורות לתמיר גארי