ברית דם

ברית דם

מאת: תמיר גארי

הוא התבונן בי בעיניים כואבות. אדם חזק, עבר לא מעט בחייו ולפתע נדמה כי כל העוצמה שרכש לעצמו במרוצת השנים נעלמה כלא הייתה. הפצעים שמזמן הגלידו נפערו לרווחה והמוגלה שבה לזרום, מציפה כל חלקה טובה. במשך שנים קעקעו במוחו את צמד המילים ברית דם. משפחה היא לטוב ולרע, קינה ושמחה ומשפטים נוספים שהפכו שגורים כמנטרה בנאלית בקרב בני משפחה אשר מצאו דרך לייסר האחד את השני ולגאול את עצמם מייסורי מצפון. שנים הוא בחר לברוח מההגדרות הללו ולהאמין בדרכו שלו. ״משפחה היא לא צו!״ הוא טען. ״דם אמנם סמיך יותר ממים, אך דליל יותר מזכותו של אדם לגונן על נפשו. האם בת שנאנסה בידי אביה צריכה לשמור לו חסד נעורים כי היא נושאת את שם משפחתו? האם ילד אשר נדרס הלוך וחזור בידי אימו צריך לשמור לה אמונים, כי דמה זורם בגופו?״

והוא נדרס ללא ספק וידע היטב על מה הוא שח. בשלב מסויים עלתה בי תהייה: ״האם הוא מנסה לקבל את האישור שלי על הנתק ממשפחתו?״ לא יכולתי שלא להסכים עם טיעוניו, אך בד בבד ראיתי את הצער, הצורך בתא המשפחתי והתשוקה לשייכות. במשך שנים תמכתי בו ולו בגלל הסבל שחווה, גם אם לא הסכמתי עימו לחלוטין. בליבי ידעתי שיום אחד הוא ישוב. הוא ישוב אם במטרה לחוש את המשפחה שכה השתוקק אליה או בכדי לסגור מעגל ולהיות שלם עם ההחלטה שעשה. הוא לא רצה לחיות יותר בתירוצים וחוסר מודעות האם ההחלטה שגזר על עצמו הייתה נכונה? שנינו ידענו כי את הבור הזה הוא לא יוכל להשאיר פתוח.

עשר שנים חלפו וגמלה בליבו החלטה. הוא היה זקוק לתשובות. יכול להיות ששכח וזה לא היה כה נורא כפי שזכר? אולי כל זאת היה לחינם? שאלות רבות הציפו אותו והתשובה חיכתה לו אי שם מעבר לקו הטלפון. הוא היה מהוסס כאשר חייג. מהצד השני היא ענתה לו… מופתעת, מסבירת פנים. ניצוץ של תקווה התעורר בליבו, מוחו הסתחרר במחשבות. האם אכן טעה? אך כעבור מספר דקות של שיח, נחתה עליו המהלומה הראשונה. ״המטרונית״ שלקחה על עצמה את תפקיד משכינת השלום לא עמדה בזרועות פתוחות, אלא עם מגילת תנאים כאישור לקבלתו מחדש. לרגע הוא עמד משתאה. הדיסוננס הקוגנטיבי בין הרצון לשמר את נפשו לבין הצורך בתשובות ואולי אף משפחה, הטילו בו ספק כבד. השנים לימדו אותו להתבונן, להרהר ולהמנע מפעולה רגשית רפלקסיבית וכך גם הפתיע את עצמו כאשר בחר לענות בטון אמפתי ונטול אנטגוניזם. הוא האזין לדבריה, שטח את טיעוניו ושמר על כבודה. הוא ביקש ממנה לוותר על חלק מהסעיפים בחוזה אך לקשה מכולם עליו התעקשה, הוא ענה בחיוב.

כאשר הניח את הטלפון, צמרמורת חלפה בגופו. הוא התקשה להבין כיצד היא שמתיימרת להיות מטפלת רוחנית, יכולה להוציא מפיה כזה גיבוב של שטויות. ״אנו צריכים להתרגל אליך, רצוי שזה יהיה תהליך של מספר חודשים, אולי אף נוותר על ארוחת החג הקרובה עד שנתחבר ונפגש כולם בארוחה הבאה״. ״להתרגל אלי?״ הוא שאל את עצמו. ״במה חטאתי? לא עלבתי באף אדם, איני פושע. האם משפחה לא אמורה לפתוח את ליבה ולקבל בזרועות פתוחות? אכן נתק נעשה, אך לא הייתה בו כוונת זדון והאם האחריות על שימור הקשר אינה שייכת לשני הצדדים? ומה השלב הבא? שיחות בקמפ דיוויד, מתווה שלום בבריסל?״

הוא נזכר כעת כיצד ״המטרונית הרוחנית״ צרחה עליו כאשר ביקש לראות את סבא שלו בבית הקברות שניה לפני שהוא נטמן באדמה לאחר שנודע לו על מותו באיחור ולא הספיק להפרד ממנו. כיצד האישה שתורתה דיברה על אהבת בעלי החיים, קנתה כלב מפונפן ללא שיקול דעת וכעבור מספר ימים מכרה אותו לעובר אורח כמיטלטלין. ״המטרונית הרוחנית״ אהבה את הדימוי שיצרה לעצמה, למרות שהוא לא היה יכול להיות רחוק יותר מהמציאות. היא הייתה אישה נבונה שאהבה את הכוח והשררה בידיים שלה. במשך שנים היא חשבה שחלפה מתחת לרדאר. לו רק ידעה כמה דיבורי סרה נעשו מאחורי גבה. אך היא כמו האחרים ידעה היטב לחייך, לקרוץ ולהחביא את האג׳נדה רדופת ממון ושליטה היטב. גם היא כמותם שחזרה את ההיסטוריה כרצונה והשמיטה ממנה פרקים.

לאחר כל זאת הוא עדיין לא היה שבע והחליט לבצע את המשימה שהוטלה עליו. משימה שכשלונה היה ברור לו מראש. היה לו ספק האם היא מעמידה אותו מלכתחילה בפני כשלון או שמא הוא מזוכיסט? ובכל זאת הוא המתין מספר ימים, אזר אומץ, אסף לידיו את הטלפון וחייג… עשר שנים הוא לא שמע את הקול שלה. הוא לא חשק בכך, אך יותר מכל השתוקק עבור ילדיו. הוא ראה כיצד בכל חג הם כמהים לתחושה המשפחתית שמקיפה את חבריהם. והרי על הגחמה שלו היה מוותר במחי יד, אך הגדול מבין השניים נגע בציפור נפשו והיא נקעה. הוא חשב על ילדיו כאשר הלך לפגוש אותה, קיווה לראות את החיוך עולה על פניהם בשעה שהוא מכריז כי את החג הקרוב יבלו בחיק המשפחה המורחבת. אך היא נשארה פגומה ורקובה כפי שהייתה. חמש דקות החזיקה מעמד  עד שהרפש נשפך מתוכה. על האם הוציאה דיבתה, על אביו ואפילו על ״המטרונית הרוחנית״ שאך לפני דקה שיבחה אותה ואת בעלה. ״גניבה״ היא זעקה, ״מעשה של מרמה.״ ״המטרונית״ ואמה הונו אותה בחלקה מירושת סבתה.     מהלומה שנייה…

וכעת צוואתה של אמם בעודה בחיים הייתה נושא השיחה, שלאחר עשר שנים שלא ראתה את אחיה הייתה ״כה חשובה.״ דין ודברים בדבר רצונה לקבל את כל רכושה ולהשאיר לו כמעה. ״האם שכחה כי רק לפני דקה נזעקה על כך שהונו אותה?״ והוא משתומם. ספק נבוך ספק מתגונן. ואז הוא שומע כי עומדת וקיימת צוואה והוא מקופח בתוכה. הילד ששעה לכל בקשה של אימו ונשאר לצידה למרות שהפליאה אותו בשבטה, פצעה את גופו ורמסה את נפשו, עושה איפה ואיפה והוא שווה פחות בעיניה. כעת האמונה החזקה שהייתה לו על עצמו, האמונה שבמשך שנים הצליח להכחיד, עולה ומציפה את נימי נפשו. פגוע הוא מדדה בחזרה אל ביתו, מחליט לשוחח עם אימו. אותה אם שבמהלך השנים ניהלה עימו מערכת יחסים פאסיבית אגרסיבית. היא ידעה היטב כיצד להצליף וכיצד לחבק ולנחם לאחר מעשה.  עוד היה בו שביב של תקווה שהיא תהיה מעיין הישועה. אחרי הכל היא זו שבמשך כל השנים התחננה בפניו לשוב לחיק המשפחה. אך הנה נחתה עליו המהלומה השלישית וכיצד היה אמור לצפות אחרת מאישה שחרטה על דגלה את ההתקרבנות והרחמים העצמיים. היא לא הייתה שם עבורו, לא אז ולא היום. למרות שניסה לדבר על ליבה ולייצר הבנה, היא בשלה מנסה לשאוב אותו אל מערבולת התככים. זו מתחככת בזדוניות של האחרת ופתרונים אין. כשהביט בפניה, היה יכול לראות דרכה את מסכת השקרים קורמת עור וגידים.

הכאב שעלה בקרבו גבר ולאחר מספר ימי התדיינות עם עצמו, הוא הופיע אצלי נינוח ושליו. הבטתי בו ושאלתי לפשר המצב. הוא פלט אנחת רווחה ואמר לי בקול רגוע ושליו: ״אני שלם עם עצמי. אין בי כעס. לא כלפי עצמי ולא כלפי הצעד שעשיתי. הבנתי כי את השלמות המשפחתית לה אני כמהה, אבנה בעצמי עם ילדי. ביום מן הימים היא תהיה מורחבת, מאושרת ושלמה. אני בוחר להוציא עצמי מאי חוסר השפיות שאליו ניסיתי להכניס אותי ומשפחתי. אני בוחר להשאיר את הצביעות, המדון, התככים והאיבה מחוץ לחיי ומעל לכל אני בוחר לאהוב את עצמי וילדיי בצורה החזקה ביותר שניתן ולבנות עבורם קרקע פוריה למשפחה מאוזנת ובריאה.״

״אם כך מה אני יכול לעשות עבורך כעת?״

״אתה יכול לקחת את דברי, לכתוב אותם בדרך הציורית והמיוחדת שלך ולהעלות אותם בשמי. זו תהא סגירת המעגל האחרונה שלי.״

חייכתי אליו וכך עשיתי. הוא קם מכסאו ובעודו מתרחק ממני, יכולתי לשמוע אותו ממלמל לעצמו שורה מעל השחיטה: ״נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן״.

נקמתו שלו הייתה בכך שימשיך לחזק את עצמו, יבנה לו משפחה לתפארת ושובל אבק ישאיר מאחוריו את שברי הכלי אשר מאמינים באגרטל שלעולם יחסרו חלקיו.

וכך היה…

(c) כל הזכויות שמורות לתמיר גארי

4 תגובות בנושא ״ברית דם"

  1. תמיר יקר…הכתיבה שלך מדהימה מרגשת. ומשאירה אותי לתהות על מהות הקיום של האינדבידואל על הקושי בלהיות קונפורמיסט צבוע ובין לבחור באמת הפנימית ולחיות בשלום עם הבחירה שלנו בהווה ולהתמודד עם החלטות שקיבלנו וגם עם הבדידות שהיא מביאה .לבסוף מי ששורד הוא החזק והאמיץ שגם הלבד אינו מרגיש בודד..חג שמח .

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s