הסיפור שלא סופר

הסיפור שלא סופר

מאת: תמיר גארי

 

 

 

פעמים רבות אני מעלה את החשיבות הטיפולית הרבה שיש לאמפתיה ולדרך בה מתייחס המטפל למטופליו. בקרב אנשים קיימת לא פעם ביקורת כלפי רופאים, פסיכולוגים ומטפלים למיניהם, על היחס המשפיל או נטול האמפתיה לו זכו. מטפל טוב אינו נמדד אך ורק בזכות המקצועיות, הכישורים והנסיון הרב שצבר במהלך שנות עבודתו אלא גם בדרך בה הוא מתייחס למטופליו. הסיפור שלפניכם היה קבור בתוכי למעלה מתשע שנים וכעת ברצוני לחלוק אותו עימכם על מנת להגביר את רמת החשיבות לנושא ולהזדהות עם כל אחד ואחד מכם בסיפורו האישי בשעה שהיה במצב דומה.

לפני תשע וחצי שנים אישתי היקרה נשאה ברחמה את בתנו הבכורה. זה היה ההריון הראשון שלי ושל אישתי וההתרגשות שאפפה אותנו היתה ניכרת. אני לא אשכח את הרגע בו האחות בקופת חולים בישרה לנו על ההריון. קפצנו מאושר והתמלאנו דמעות שמחה. עשינו כל מה שביכולתנו על מנת לחוות את ההריון הראשון בדרך המקצועית והטובה ביותר. הורים רבים אשר יקראו שורות אלו ויזכרו בהריון הראשון שלהם יבינו היטב למה אני מתכוון. לצורך כך הלכנו לכל הבדיקות, הקפדנו לשמור על בריאותה ומצבה הרגשי של אישתי בדרך הטובה ביותר. מאחר וזו הייתה הפעם הראשונה, בחרנו להסתייע בשירותי הרפואה הטובים ביותר ומי מכם שעבר זאת לוודאי יודע היטב על אילו עלויות גבוהות מדובר. פנינו למספר חברים והתייעצנו לאיזה רופא נשים עלינו לפנות בכדי לקבל את הסיוע וההכוונה האיכותיים שניתן להשיג. קיבלנו המלצה על רופא נשים מפורסם, הנחשב בקרב הקהילה ההריונית לאחד הטובים שבספרו אף מסתייעות נשים רבות. נשלחנו על ידו לבדיקות שגרתיות ודאגנו למלא בעקביות אחר כל הוראותיו. בפעם השנייה בה שבנו אליו עם תוצאות הבדיקות וחיוך גדול על שפתינו, הוא הישיר מבט אל עבר אישתי והודיע לנו נחרצות: ״זה מת!״ אנו כלא מאמינים למשמע אוזנינו שאלנו אותו שנית. והוא בסבר פנים קר ואטום השיב: ״זה מת, אין תינוק. לפי תוצאות הבדיקות זה לא בחיים.״ ישבנו חיוורים וחסרי אונים, חשים את הקרקע נשמטת מתחת לרגלינו. שאלתי את הרופא האם הוא מוכן לבצע בדיקת אולראסאונד ולבדוק בוודאות כי דבריו נכונים, אך הוא סירב וטען שאין מה לבדוק. ״זה מת״ הוא חזר על כך. אישתי שאלה אותו מה עושים עכשיו והוא ענה בחוסר סובלנות וגסות רוח: ״זה ייצא לבד בשירותים.״ ניסינו להפציר בו לבצע הערכה נוספת, אך הוא דחה ושלח אותנו החוצה ממשרדו. ביציאה מהמשרד, מזכירתו שאלה אותו אם לקבוע לנו תור נוסף והוא צועק לה מהחדר השני בנוכחותם של כל המטופלות האחרות: ״לא צריך, אין שם כלום!״. יצאנו לרחוב ועמדנו בוכיים מביטים האחד בשני בחוסר אונים… שנינו נשברנו. חיבקתי חזק את אישתי והבטחתי לה שהכל יהיה בסדר. בעוד אנו עומדים  ברחוב ומנסים להתמודד עם הבשורה המרה, נאלצנו להתמודד גם עם העלבון ביחס המחריד של הרופא המפורסם. שאלתי את עצמי האם הוא לא היה יכול לומר זאת בדרך אחרת? להיות יותר רגיש? לא הבנתי כיצד אדם שאמון על בריאותם של אנשים יכול בצורה כה מזלזלת לפגוע בנפשם. למרות הכאב משהו בתוכי סירב לקבל את ההכרעה. יצאתי מנקודת הנחה שהדרך הפזיזה בה נעשו ונאמרו הדברים מעידה על חוסר מקצועיות בסיסי. שאלתי את אישתי האם היא מוכנה ללכת באופן מיידי לקליניקה פרטית ולבדוק את הנושא לעומקו. היא הסכימה ומיד הרמתי טלפון למרפאה פרטית בהרצליה פיתוח וביקשתי לערוך באופן מיידי את כל הבדיקות האפשריות יהיו העלויות אשר יהיו. קבענו תור ונסענו בחופזה, נודדים בין דפיקות לב של חרדה לדפיקות לב של תקווה. נכנסנו למרפאה ומיד ערכו לנו בדיקות מקיפות. לאחר זמן קצר, נכנסנו לחדרו של הרופא והוא הביט אלי ואל אישתי ואמר לנו: ״הכל בסדר! יש דופק והבדיקות תקינות לחלוטין.״ ישבנו שם נרגשים מחדש, מוצפים בשמחה מתרפקים האחד על השני מתקשים לעבד את המידע ולהאמין שהוא אמיתי. בדרכנו הביתה חשנו כעס אדיר על אותו רופא שבהינף יד ביטל חיים וכמעט גרם מרוב סבל ומועקה לאישתי, לאבד את העוברית הנפלאה ששוכנת שם. ביקשתי מאישתי לשכוח ולהתקדם הלאה לטובתה ולטובת התינוקת. שבנו הביתה ואישתי פנתה ושאלה למי נלך עכשיו? עניתי לה שנבחר מספר הרופאים של מכבי באופן רנדומלי לחלוטין וכך עשינו. את ההריון הנוכחי וגם את ההריון שאחריו ליווה אותנו רופא ״רגיל״ שאינו משתייך לקליקת הרופאים המפורסמים. הוא לא נחשב למומחה גדול והקליניקה שלו לא מפוארת או מעוטרת במכתבי תודה מסלבריטאים, אבל הוא היה בן אדם. מספר חודשים לאחר מכן נולדה בתנו הבכורה איזבלה. ילדה של אושר ואהבה מאין כמוה וחשוב מכל ילדה בריאה וחיונית. חברים שאלו אותנו לאחר מכן האם בכוונתינו לתבוע את הרופא על רשלנות רפואית או אפילו לפרסם את המקרה בעיתונות ולפגוע בשמו הטוב. סירבנו בנימוס. בתוך תוכי רציתי להאמין שזה היה מקרה חד פעמי, אשר אינו מצדיק הרס חייו של אדם, למרות שתחושותי הפנימיות הרגישו שאדם אשר מתנהג בצורה כזו, זו לוודאי אינה הפעם הראשונה. אך הדבר המרכזי אשר הניע אותנו מלעשות מעשה הוא הרצון להתמקד בחיובי ובילדה המופלאה שלנו לה התמסרנו לחלוטין. העדפנו למקד את האנרגיות שלנו באהבה אינסופית ושמחה, מאשר בכעס וטינה. לכן גם עכשיו אינני מוסר פרטים אודות זהותו של הרופא. שנים לאחר המקרה מבליח לו מדי פעם הזכרון מאותו אירוע, אך בעיקר כדי להזכיר לי את מה שהאמנתי בו יותר מכל והוא המחוייבות הרגשית והאמפטית אותה אני חב למטופלי. מאז ומתמיד טענתי, כי לא משנה כמה אנשים אפגוש ובכמה בעיות אתקל, לכל אדם המקרה הפרטי שלו הוא כל עולמו האישי ולכן מגיע לו את היחס החם והאוהד ביותר. מדי פעם אני נוהג לבדוק את עצמי, לראות שכך אני נוהג ולוודא שאני שומר על אמונה זו בקנאות.

 

 

(c) כל הזכויות שמורות לתמיר גארי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s