מאמר שבועי: התמודדות עם אובדן

התמודדות עם אובדן

מאת: תמיר גארי

אחד הנושאים המורכבים עימם מתמודדים הורים הוא נושא המוות. בשעה שהם נאלצים להסתגל לאובדן ולחוות את הכאב, ניצבת בפניהם המשימה הלא פשוטה של העברת המסר לילדים. חשש גדול וחוסר וודאות עוטפת את ההורה בבואו לגעת בנושא בצורה רגישה, שמטרתה מניעת סבל וטראומה מהילד. מבוגרים רבים מתייחסים לנושא כאל ״טאבו״ ומעדיפים להמנע או לצמצם ככל הניתן את החשיפה של הילד למפגש עם המוות.

בעקבות המהפכה הטכנולוגית, הילדים של היום נחשפים למוות בצורה הרבה יותר בוטה. חדשות על אירועי טרור ופיגועים, תאונות דרכים, מלחמות, פשע וכו׳ מגיעות היישר לטלפון או למחשב ומעמידים אותם בפני שאלות רבות, אשר מגבירות את יצר הסקרנות והתהייה. עם השאלות שעולות במוחם מתעוררים גם חששות רבים. החרדות אשר צפות בקרב הילדים נובעות בעיקר מהחשש שמשהו עלול לקרות גם להם או לאדם קרוב והם ייאלצו להשאר בגפם. ככל שנשכיל לדבר על המוות יותר בפתיחות, כך גם נוכל להקל על הסימפטומים הנלווים.

ראשית עליכם לדעת, כי בסיטואציה בה הילד מגיע מיוזמתו עם שאלות בנושא, מומלץ לענות עליהן ולהמנע מהשתקה. מצב מסוג זה עלול להוביל לפיתוח הסברים דמיוניים ולא רציונאליים על מה שהתרחש ויצירת תסריטים מאיימים ומפחידים. המוות הוא חלק מתהליך מעגל החיים, הסתרה של מידע רק תפגע בהבנת המציאות כפי שהיא. הסקרנות עימה מתפתחים הילדים היא תהליך טבעי ובריא וככל שהתשובות שלנו יהיו כנות כך גם תתבטא ההתפתחות הרגשית והקוגנטיבית שלהם.

ילדים רבים נחשפים למוות כבר בגיל צעיר אם בעקבות מוות של קרוב משפחה או אפילו חיית מחמד. סולם הדרגות של התגובה הרגשית ייקבע לפי הקרבה שחש הילד לבעל החיים או לאדם שנפטר. ילדים מסויימים יגיבו בצורה מופנמת אל הסיטואציה או אפילו בהסתרה מופגנת של רגשות, מה שעלול להציג תהליך של הדחקה על מנת להמנע מהתמודדות עם הכאב והאובדן. ילדים אלו יזדקקו ליד תומכת ולאוזן קשבת במטרה להתמודד בצורה מאוזנת עם רגשותיהם.

ילדים חווים מספר שלבים בתקופת האבל:

שלב קבלת המוות (שלב ההלם)- בשלב זה בו מקבל הילד את הידיעה, עלולות להיות תגובות רגשיות קיצוניות אשר עשויות לנוע בין התעלמות מוחלטת המתבטאת בשתיקה לבין סערה רגשית. בשלב זה לא מתקיים תהליך הפנמה מלאה של המוות. ילדים מסויימים עלולים להגיב בצעקות, בכי והיסטריה בשעה שאחרים יגיבו בהתכנסות שקטה, הכחשה,התרחקות ורצון להיות לבד. שלב זה גם עשוי להיות מלווה בתופעות פיזיולוגיות כגון: כאבי בטן, שלשולים, בחילות, הקאות וחוסר תיאבון.

שלב ההפנמה (עיבוד המידע)- בשלב זה יחלו הילדים לעכל את תהליך האבל. התגובות הרגשיות עשויות להתחזק ובעיקר תחושות של כעס ואשמה. מתחיל תהליך של הפנמה והבנה של משמעות האובדן. תקופה זו יכולה להתבטא בסיוטי לילה, עצב, מחשבות דכאוניות ובכי. על מנת להתמודד עם התהפוכות הרגשיות כדאי לנצל תקופה זו לשיחות משותפות והעלאת זכרונות. לצפות בסרטי וידאו או תמונות של האדם שנפטר ולשדר לילדים עד כמה שניתן תחושות של שלווה ובטחון.

שלב ההסתגלות- בשלב זה הילד ישלים עם האובדן ויתחיל להסתגל למציאות החדשה שנוצרה בעקבות האירוע. מתחיל תהליך של חזרה לשגרה לצד התמודדות עם הקשיים הרגשיים. בניגוד למבוגרים לילדים קל יותר לחזור לשגרה והם אינם רואים פעולה זו כפגיעה בזכרו של המת אלא כתגובה ספונטנית טבעית תוך הסתכלות להווה ולעתיד. תפקיד ההורים הוא לשמש מודל בריא עבור הילד ודוגמא להתמודדות עם המצב החדש.

מתי לפנות לעזרה מקצועית

כאשר מבחינים שהדכאון של הילד מתמשך והוא אינו מצליח להשתחרר לבד, נמנע מחיי חברה, מתלונן בתדירות רבה על בעיות פסיכוסומטיות, חסר שקט בצורה קיצונית, סובל מחרדות וסיוטי לילה בלתי פוסקים או מתנהג בצורה אגרסיבית. בכדי להמנע מהחמרה של המצב יש לפקוח עין ולשים לב לתגובות הרגשיות של הילד בשלב מוקדם ככל האפשר.

כיצד להסביר

כנות היא מילת המפתח! יש לעודד את הילד לשאול שאלות ולענות עליהם בצורה רגישה ומותאמת לגיל. אם הילד מעוניין לשוחח על כך, צריך לשתף עמו פעולה.  מומלץ לספר לילדים מעל גיל 3. במידה והילד שואל אם האדם שנפטר יחזור מתישהו? צריך להסביר לו שנית על העובדה שהוא מת והוא לא יחזור. מאחר ולילדים יש קושי להבין את סופיות המוות ישנה חשיבות גבוהה להטמעה שהמוות הוא סופי. המנעו מלומר לילד דברים  כגון: ״סבא הלך לישון״, ״סבתא נסעה למקום רחוק״, ״הכלב ברח מהבית ולא יחזור״, ״אמא איננה יותר״.

על מנת להקל עם הסימפטומים של החרדה כדאי להסביר שהאדם שמת אינו סובל יותר, לא כואב לו, הוא לא בודד וכן לציין כי עם מותו הוא לא הרגיש סבל. במידה והמוות נגרם כתוצאה מתאונה מסבירים לילד ללא כניסה לפרטים ותיאורים מדוייקים על מה שהתרחש. לציין שגם אם האדם או החיה שהלכו לעולמם כבר לא יהיו עמנו פיזית, הם תמיד יישארו בלבנו ונשמתנו. הורים אשר מאמינים בגלגול נשמות, בהחלט יכולים להסביר לילד את התהליך וההשלכות שלו.

אם הילד מביע סוג של אשמה במוות יש לשלול מיידית כל רגש מסוג זה. לילדים קיימת נטייה להאשים את עצמם במות האדם שנפטר. ילד שאביו כעס עליו, עלול לחשוב שהוא מת בגלל שהיה ילד רע. חייבת להיות הבנה חד משמעית, כי אין שום קשר בין מותו של האדם לבין הילד.

במקרה של מחלה, לציין כי האדם שנפטר היה חולה והגוף שלו כבר היה חלש, אך מצד שני לחזק את הילד באומרנו כי אנו בריאים וחזקים ועושים כל מה שניתן על מנת להמנע מסכנות, בכדי להעביר מסר של רוגע כי הקרובים אליו אינם נמצאים בסכנה.

עודדו את הילד לצייר ציור, לכתוב מכתב או שיר לאדם שנפטר כחלק מהתמודדות ותחושת שייכות. את הציור או המכתב הסבירו להם כי אתם תקחו לקבר ותניחו אותו שם עבורם.

עם ילדים צעירים יותר ניתן להסתייע בספרים העוסקים בנושא האובדן: ״הפתעות של שוקולד״ מאת: מירה קופר, ״החתולה מיצי מתה״ מאת דבורה עומר, ״סיפור מהחיים״ מאת אלונה פרנקל.

מאחר וחלק נכבד מזמנו מבלה הילד בבית הספר, כדאי לשתף את היועצת ומחנכת הכיתה בכדי שיוכלו לסייע במידת הצורך וגם על מנת שיפקחו עין על מצבו הרגשי. הגורמים החינוכיים, יוכלו להכין מראש את תלמידי הכיתה וחבריו של הילד כיצד יש לתמוך בו. במידה והילד הולך לטכס ההלוויה יהיה זה רעיון טוב להזמין כמה מחבריו הקרובים שיעמדו לצדו ברגע הקשה ואף לנחמו בתקופת השבעה.

אם הילד מעוניין אך מתקשה לדבר על המוות ניתן להשתמש באמצעים ויזואליים כגון: ציור המתאר את תחושותיו ומחשבותיו, כתיבת סיפור ובאמצעות משחק עם בובות.

האם לקחת את הילד להלוויה

ההמלצה היא להשתדל לא לקחת ילדים מתחת לגיל 4. אך גם לגורמים נוספים יש שיקול בהחלטה: הקרבה של הילד לנפטר ותחושותיהם האישיות של ההורים. כמו כן מומלץ להמנע מלקחת ילד אשר מפגין רגישות יתר. בהלוויות מסויימות בייחוד אלו המאופיינות במוות טראגי ולא טבעי, סביר להניח שתגובותיהם של אנשים אחרים יתבטאו בסערת רגשות קיצונית המלווה בצעקות ובכי היסטרי, מה שעלול להשפיע בצורה קיצונית על הילד. לפני מסע ההלוויה שבו והסבירו לילד את כל מה שאמור להתרחש בכדי להכין אותו מראש למעמד. כמובן ובמידה והילד מביע את רצונו או הסכמתו לבוא. בתום ההלוויה מומלץ לשבת עם הילד ולשוחח על מה שחווה והרגיש ולהעביר מסר של רגיעה ובטחון.

(c) כל הזכויות שמורות לתמיר גארי