מאמר שבועי: ילדי הפינג פונג

ילדי הפינג פונג

מאת: תמיר גארי

תהליך גירושים מהווה אתגר לא קל הן להורים והן לילדיהם. זוג שרק לפני מספר שנים עוד בילו בירח דבש רומנטי, באהבה, פרגון והתמודדויות משותפות עם אתגרי החיים, לפתע מוצאים את עצמם כשני ניצים, אוייבים מרים. השינוי התהומי שמביא עמו תהליך הפרידה פוער תהום עמוקה, אשר מייצרת פרץ של אמוציות חסרות שליטה ומקהה כמעט באופן אבסולוטי את רגשות החיבה אותן חלקו בני הזוג עד לא מזמן. האהבה הופכת לשנאה, הפרגון הופך ליריבות מרה והרומנטיקה עוטה ארשת של מרמור וכאב.

בתוך אותו כאוס נולדים להם ״ילדי הפינג פונג״. ילדים אלו הם תוצר של קנאה, אגו, רכושנות, זעם ואחיזה אחרונה של בני הזוג במרקם המשפחתי שנותר תלוי על ענף בודד. לו הייתה הדרך להפרד קלה כפי שהיא להתאהב, כאב רב היה נחסך מהצדדים. אך הכאב המשמעותי בתהליך נחווה ע״י הילדים. לגיל הילדים, לדרך הפרידה והיכולת של ההורים להתנהל לאחר מכן יש השפעה מכרעת על ההתפתחות הנפשית והקוגנטיבית של הילדים. פירוק התא המשפחתי עבור הילדים הנו פגיעה ממשית בבטחון העצמי שלהם, בתחושת היציבות, ההיבט שלהם על החיים ועיצוב האישיות שלהם כבוגרים. הזנחה, אלימות בין בני הזוג, נטישה של אחד ההורים עלולים להוביל למשבר זהות.

על השפעתו של תהליך הגירושים מבחינה התפתחותית ניתן היה כבר ללמוד מהתיאורטיקן והפסיכואנליטיקאי: אריק אריקסון אשר הגה את תיאוריית ההתפתחות בשלבים. בניגוד לפרויד שגרס, כי האישיות מתפתחת ומתעצבת עד גיל שש, טען אריקסון  כי ההתפתחות היא תהליך המתרחש לאורך כל מהלך החיים וכולל השתתפות פעילה של האדם והסביבה המקיפה אותו. כל שלב ברצף לפי הגישה של אריקסון מלווה במשבר התפתחותי. לפי הגישה של פרויד היה ניתן לשער, כי ילד בן שש, מסוגל לקבל ולהתמודד עם פרידה של ההורים בקלות יתרה כפי שהייתה מתקבלת אצל נער בוגר. לתיאוריית ההתפתחות בשלבים של אריקסון ישנה פתיחות ותובנה משמעותית בנוגע ליכולת של ילדים להתמודד עם חוויות רגשיות מגיל הינקות ועד גיל הבלות.

ניתוק יחסים בין בני זוג מוביל לתחושה עמוקה של עלבון והשפלה. הטלת אשמה בין הצדדים נובעת מהצורך הבסיסי של כל אחד להגן על האגו הפגוע, לבסס את תחושת ״האני הצודק״, אני עשיתי כל שביכולתי, אני זה שהיה בסדר ואני לא אשם שכך הסתיימו הדברים. בני הזוג סוחבים על עצמם ״מזוודות״ של אשמה וכעס, שלא לדבר על הליך הפירוד הכלכלי המוסיף לחצים נפשיים כבדים.

את אותן ״מזוודות״ מטילים ההורים במרבית המקרים על ילדיהם. חלקם באופן מכוון ועל מנת לפגוע בבן הזוג השני וחלקם מחוסר מודעות רגשית. אלו, אשר בוחרים במכוון להשתמש בילדים שלהם ככלי ניגוח גחמתי אל מול בן הזוג, חוטאים חטא קשה מנשוא. לא די בעובדה, שהילדים עצמם חווים זעזוע נפשי כתוצאה מהפרידה, מחליט על עצמו אחד ההורים או שניהם יחדיו לפגוע בבן הזוג באמצעותם וכך במשחק פינג פונג אכזרי הם מוכים מצד לצד מצורך אגוצנטרי וכקלף מיקוח.

הסבל שהם עוברים בתהליך הוא הרסני ולעתים בלתי הפיך. אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא הנטייה של הילד להאשים את עצמו בפרידה. בנוסף לבעיות רגשיות אותם הם מפתחים באופן מיידי, הם גוררים עמם חוסר יציבות אשר מתבטאת בבגרות שלהם בבעיות נפשיות, קשיי למידה, חרדות, מתחים, הרס עצמי וחוסר יכולת לבנות מערכות יחסים רומנטיות ותחזוקתם בצורה תקינה ונורמטיבית.

על ההורים חלה מחוייבות חד משמעית לכונן בינם לבין עצמם מודל בריא של התנהלות. להניח את הכאב בצד ולהעלות בראש ובראשונה את טובת הילדים גם אם המשקעים גדולים והפער הרגשי והכאב גדול מנשוא. נהיר, כי ככל שישכילו ההורים לשמר מערכת יחסים בריאה ביניהם, כך ייטב עבור הילדים.

האישה כעוסה, כי הבעל מסרב לשלם מזונות ומענישה אותו בכך, שאינו נפגש עם הילדים: העונש הוא כל כולו של הילד ובאופן משני של ההורה. לצד העובדה כי יש להעניש בחומרה אב המתעלם מצרכיו הכלכליים של ילדיו, יש לשמר את הצרכים הרגשיים ולא להתעלם מהצורך הרגשי של הילד באביו לצד הצורך הפיננסי.

האב כעוס על האישה ומעניש את ילדיו בכך שאינו נפגש עמם, הוא מעשה בזוי ואנוכי מאין כמותו והעונש אותו ״מעניק״ האב כביכול לאישה הוא של ילדיו בלבד.

הבעל או האישה ממרידים בכעסיהם את הילדים כלפי הצד השני, פוגעים אך ורק בילד התמים, אשר עומד בתווך ואינו מבין מדוע הוא פיון במשחק, אשר מלכתחילה לא רצה לקחת בו חלק.

הכעס של בני הזוג באמצעות מניפולציות רגשיות ומילים קשות הנאמרות מדי יום, יגרמו לנזק רגשי כבד לילד. הורים רבים בוחרים לשתף, להקרין ולהעביר את שנאתם כלפי בן הזוג אל הילדים ולהפוך אותם בעל כורחם לשותפים. מצב זה לא רק מוביל לשנאה עזה אל האב או האם תוך הזדהות עם ההורה השני, אלא גם מערערת את יציבותו המנטלית של הילד. כמו כן היא גם עלולה בעתיד לחזור כבומרנג אל ההורה המשניא בשעה שייאלץ להתמודד מול שאלות נוקבות בגין אחריותו להחרבת הקשר.

אי נכונותו של ההורה לשים בצד את העלבון והכעס ולהבין, כי שימוש בילדיו ככדור פינג פונג במשחק חסר משמעות הנובע אך ורק ממשקעים רגשיים, אינו תורם ולו במעט להטבת תחושותיו, אלא מזין אך ורק את האגו והזעם. בחלוף הזמן בין אם הכאב חלף או נשמר, מי שימשיכו לאחוז בו בחוזקה הם ילדיכם. הם אלו שימשיכו לשאת עמם את המזוודות אל בגרותם.

(c) כל הזכויות שמורות